חברים יקרים,
אני פונה אליכם משום שאני מכיר אתכם אישית, ובטוח שתמצאו אוזן קשבת לדברי, במידה זו או אחרת. כמו כן, אני בטוח שעתיד מדינת ישראל אכפת לכם כמו לי. לכן, אני מבקש שתקדישו מספר דקות מזמנכם לקריאת מכתב זה.אני רוצה לשתף אתכם בתחושות קשות שמסתובבות אצלי כמר זמן מה, ובעקבות אירועי הימים האחרונים (ע”ע המשט בעזה) צצו ועלו מתחת לפני השטח, לגבי עתיד מדינתו והכיוון אליו אנו הולכים. לא מדובר בדברים חדשים, השונים באופן מהותי ממה שהתקיים לפני דור או יותר, אך בכל זאת התחושה היא שהמצב מחריף ונהיה קשה יותר ויותר להכלה ועיכול, לפחות מבחינתי.
אירועי הימים האחרונים מחייבים אותנו להסתכלות מפוקחת וביקורתית על השיח הישראלי, התחושות שהוא מעורר והצורה בה הוא משפיע ומושפע מהתקשורת הכללית, שכולנו צורכים בצורה כזו או אחרת. התחושה שלי, באופן כללי, היא שהאמת הולכת ומפנה מקום לטובת הסיסמאות. קל לקחת סיטואציה מורכבת, כמו זו סביב המשט בעזה, או המדיניות של ישראל באופן כללי, ולפשט ולפרש אותה באופן מניפולטיבי, שטחי וחד משמעי. אינני אומר כלל שמישהו מאיתנו עושה כך באופן אישי, אך זו התחושה שאני מקבל מהעיסוק של כלי התקשורת בסיטואציה, שמשפיעה על רבים וטובים באוכלוסיה.
במדינת ישראל, ובעולם המערבי הדמוקרטי ליברלי בכלל, ניצבים שני כוחות מנוגדים זה מול זה: זכויות האדם, ההומניזם הליברלי, הקוסמופוליטיות והגלובליזציה מחד, מול הלאומיות, הנאמנות למדינה והפרטיקולריות האתנית מאידך. כוחות אלו, ההפוכים לכאורה, באו שניהם לידי ביטוי בציונות והקמת המדינה. מנהיגי הציונות ניסו לעשות סינטזה ייחודית בין זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, לאומיות וזהות אתנית ייחודית, לבין הרצון להקים חברת מופת ברוח ערכי השוויון והחירות הכלליים, בין הרצון להיות עם ככל העמים השב לארצו, לבין הרצון להיות אור לגויים ולשמור על שונות. בשם עקרונות אלו, הם יצרו מדינה יהודית ודמוקרטית, המגנה על עצמה בחירוף נפש מחד, אבל גם מפנה יד לשכנות טובה ולשלום מאידך. שילוב זה לא רק נראה להם כאינו סותר ומשלים, אלא אף הכרחי ובלתי ניתן להפרדה. לא ניתן לדבר על עולם צודק ללא מדינה יהודית, וגם לא על מדינה יהודית ללא עולם צודק. הציונות הייתה אמורה להיות תרומתו של החלק היהודי לתיקון העולם ומתן זכות לגיטימית להגדרה עצמית לכל עם, ובשם כך גם קיבלה מנדט ממשפחת העמים להקמת המדינה.
כרעיון לחוד ומציאות לחוד, מדינת ישראל נאלצה לקבל החלטות קשות שמשפיעות, וימשיכו להשפיע עליה עד עצם ימינו, שסותרות אחד משני הערכים. היא נאלצה, בשל סיבות שאינן תלויות בה, לבחור, לפחות באופן זמני, בין הקמת חברת מופת ושלום באופן הדרגתי ע”י אוונגרד חלוצי, לבין הקמת בית לאומי באופן מהיר והמוני, מתוך אחריות לגורל היהודים בתפוצות. היא בחרה, ובצדק, באופציה השנייה. מדינת ישראל, ובמיוחד דור המייסדים שלה,עסקו בעשורים הראשונים בהבטחת קיומה של המדינה ותושביה היהודיים, ובביסוס גבולה. לעתים, הדבר נעשה תוך גביית קורבנות כבדים, משני הצדדים, ואף שימוש לרעה ואפליה של אוכלוסיות מסוימות. ככל שעבר הזמן, הלך ועלה הספק לגבי צידוקו של המפעל הציוני, וככל שגבה יותר קרבנות וסבל, במיוחד מאויביו הערבים, החל וגדל הספק לגבי היכולת לשלב בין שני העולמות: הציוני וההומני, הלאומי והגלובלי, המוסרי והצבאי.
רוחות הפוסט ציונות והפוסט מודרניזם, שהגיעו מעבר לים וחדרו על מעמקי השיח הישראלי, העלו שאלות נוקבות לגבי יכולתו של העם היהודי לקיים חברה מוסרית בגבולו, בתוך סביבה עוינת. תהייה זו החלה להופיע אצל יותר ויותר אנשים, שהגיעו למסקנה, מוטעית ולא הכרחית לטעמי, שהם צריכים לבחור בין המדינה לבין העולם, בין הביטחון לבין השלום, בין היהדות לבין המוסר הכללי. חלק בחרו בזה, והתנתקו מהציונות, ובמידה מסוימת גם מהיהדות, וחלק בחרו באחר, והתנתקו במידה מסוימת מהעולם והמוסר הכללי.ככל שהלך והחריף הזמן, והמציאות הלכה ונעשתה מורכבת וקשה יותר, הלכה והעמיקה התחושה כי אכן לא יכולה להתקיים כאן מדינה יהודית ודמוקרטית. היו שאפילו טענו, ועדיין טוענים כיום, שמדובר בסתירה פנימית שאינה ניתנת ליישוב.
בסיטואציה כזו, למעשה נוצרות כאן שתי מדינות של יהודים, אחת “יהודית”, שמוותרת על הדמוקרטיה וזכויות האדם, והשנייה “דמוקרטית”, שמוותרת על היהדות והזיקה הייחודית של עם ישראל וזכותו להגדרה עצמית. היו שקיבלו אפילו את הטענה כי “ציונות=גזענות”, ולכן לא מסתדרת עם זכויות האדם, בניגוד למה שהאמינו וטענו מקימי המדינה.בסיטואציה כזו, נהייה יותר ויותר קשה למצוא את קו הגבול בין הלגיטימי ללא לגיטימי, בין צודק ללא צודק, מוסרי ולא מוסרי. האמירה המפורסמת: “כשחוטבים עצים, עפים שבבים”, משמשת לחלק אחד כטיעון נגד חטיבת עצים, כלומר הצורך לבצע פעולה מסוימת, ולחלק אחר כטיעון בעד התעלמות מכך שעפים שבבים, כלומר מההשלכות הסביבתיות של פעולה זו. תהליך זה הולך ויוצר הקצנה של עמדות, בגיבויה ועידודה של התקשורת, הזרה והישראלית כאחד, המביא לקיטוב הולך וגדל, ויכול להיות שגם למאבק אלים בעתיד בין אזרחי ישראל. בעיקר, הוא יוצר הסתכלות שטחית ואוטומטית כלפי המציאות, שבוחרת לראות רק צד מסוים שמתאים לה, במקום לנסות לאחוז במקל משתי קצותיו ולתפוש את המציאות באופן מורכב, כמו שהיא באמת.
במצב כזה, כל מי שמנסה להציג תפישה מורכבת של המציאות, מתפרש כשתקן וחסר עמדה, במקום כמעמיק ומתון. כוחם של הקיצונים עולה, והשיח הופך ליותר ויותר שטחי. הפרויקט של הציונות, הבנוי כאמור על יצירת סינטזה בין שני עולמות ערכיים שונים במהותם, הולך וגוסס. זקני הציונות, ששאפו לקיים פה חברת מופת מוסרית וצודקת, אך גם לאומית ויהודית, מתהפכים בקברם. מי שמושך את מדינת ישראל לצד מסוים המנסה להפריד בין שני מרכיביה בכוח מביא למעשה למיטוט הפרויקט הציוני, או מטעמים לאומיים-פטריוטיים או מטעמים ליברליים-כלליים, והופך את הפרויקט האדיר והכול כך רגיש הזה לחסר יציבות וקשה לביצוע.
אם וכאשר, חס ושלום, תקרוס הסינטזה הציונית, אזי זה יהיה סופה של מדינת ישראל, וסופו של העם היהודי במובן מסוים. יפסידו מזה גם השואפים לחברת מופת, וגם אלו החפצים בבית לאומי והגדרה עצמית ליהודים. איני רוצה להיות נביא זעם ורואה שחורות, אך רואה תהליך זה קורה לנגד עיני, ומודאג מאוד. מודאג, משום שאנשים ששילמו בחייהם לטובת המהלך הזה- ימנים, שמאלניים, חילונים, דתיים, קפיטליסטים וסוציאליסטים, דמם מתגלה כנשפך לשווא. פרויקט חייהם יורד לטמיון במורד החד ממדיות, השטחיות והדיכוטומיות.
סבי ז”ל, שעלה מפולין בגפו בגיל 17, בשליחות הציונות והסוציאליזם, היה הניצול היחיד של משפחתו מהשואה, בזכות עלייתו לארץ. הוא חב את חייו לציונות, והקדיש את חייו להקמת חברת מופת. כנ”ל גם אנשים רבים שהלכו בדרכו. בשבילם, אני חייבים לאחד את השורות ולא לזנוח את החזון שהנחילו לנו.הקמת חברת המופת היהודית מבוססת על ההגדרה הלאומית בארץ ישראל. היא לא יכולה בלעדיה, אבל היא גם הנותנת את הטעם הנוסף, העמוק, לקיומה. אין טעם בקיומה של מדינה יהודית, מעבר לעצם הישרדותה וריבונותה, עם היא מושתתת על ניצול, עוני מחפיר, אפליה, שפיכות דמים, אלימות וניכור לאחר ולסביבה. העובדה כי הצלחנו בגדול במשימה הראשונה: הקמת הבית לעם היהודי בארץ ישראל, לא נותנת לנו את הפרבילגיה להרפות את ידינו מהמשימה השנייה: הפיכת הבית הלאומי לחברת מופת ברוח הנביאים והמוסר ההומניסטי. התורה מצווה עלינו להגן על עצמנו, גם במחיר של הרג (’הבא להורגך-השקם להורגו’1), אבל גם לא לאבד צלם אנוש ולשפוך דמים לשווא (’בנפול אויבך אל תשמח’2, ‘לא ישא גוי אל גוי חרב’3. וכ’ו). כאשר אחד מאלו נשכח מאיתנו, היד קלה על ההדק, והאחיזה בשני העקרונות הללו הולכת ומתרופפת.
מי שחושב שניתן להפריד בין השניים, ולקיים חברה המושתתת רק על אחד משניהם, טועה. ויתור על אחד מהשניים יביא בהכרח לסיום דרכה, משום שיקרה אחד מהשניים: או שהיא תתנכר לחלוטין לעולם ותהפוך לאנומליה בלתי ניתנת לקבלה, לנטע זר בתוך הגויים במקום אור לגויים, ובכך תאבד את הלגיטימציה שקיבלה מהעולם לקיומה, ובכך גם את הזכות להגן על עצמה גם במחיר כבד, או לחילופין, שתתנכר לעצמה ולשאיפותיה, צרכיה וזכותה להגדרה עצמית, ותבלע בתוך אומות העולם. שני תהליכים אלו, ההתבוללות או ההתבדלות, יביאו בהכרח לסכנה של שואה שנייה, בדיוק כמו שקרה רק לפני פחות ממאה. השואה התרחשה בגלל שני התהליכים ההפוכים הללו, שכל אחד מהם ושניהם ביחד היוו בסיס לאנטישמיות וטענות כלפי היהודים, באופן פרדוכסלי.הדרך היחידה למנוע את הפרדוקס הזה לעולם ועד, הייתה הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. היהדות זכתה בהזדמנות פז לחזור לעצמה, ולהחזיר לעצמה את היכולת להתקיים בתוך העולם באופן עצמאי. כשלון וויתור על ההזדמנות הזו יחזיר אותנו לנקודת ההתחלה, הפעם מעמדת נחיתות של אלו שניסו ונכשלו, ומי יודע אם תהיה הזדמנות שנייה.
לדעתי, אנחנו נמצאים בנקודת משבר, שעלולה להכריע את הכף לכאן או לכאן. מאירוע לאירוע סוערות הרוחות, ועדות לכך ניתן לראות רק היום מעל בימת הכנסת4. ההתגייסות האוטומטית של אזרחי ישראל לתמיכה בכל פעולה בה, לכל נקיטת אלימות ותוקפנות ללא בחינה מדוקדקת האם היא אכן נחוצה, הכרחית או מועילה, ומצד שני התכחשות טוטאלית והתנכרות לזכותנו להגנה עצמית, מובילים באופן פרדוקסאלי לכאורה לאותו מקום: השמדתה של מדינת ישראל, וקיצה של הציונות. הצלחת הפרויקט הציוני, הנמצאת במבחן מעשי כבר למעלה מ-60 שנה, ועדיין נדרשת להוכיח את עצמה, הולכת ונהיית קשה ומורכבת יותר, כאשר אנשים רבים מעדיפים לעצום את עיניהם ולטמון ראשם בחול, ולחזור לדקלם את המנטרות אשר הם למדו בבתי הספר, הבתים או התקשורת הצהבהבה. כך קל לנהוג. אך מי שבאמת חפץ חיים, וחפץ בקיומה של מדינת ישראל היקרה לו, מבין כי האחריות מחייבת אותנו לחשוב שנייה לפני שמגיבים, לכאן או לכאן, לשקול עמדות לפני שנוקטים עמדה, לא להסס לבחון את המציאות באופן מורכב ולבסוף להכריע, על בסיס הצורך לשלב בין שתי תפישות עולם. לשם כך נחוץ לנו קודם לחנך את עצמנו להכיר במקום של הזהות הכפולה: הלאומית והגלובלית בחיינו, ומתוך כך לגבש סדר יום ציוני-מוסרי בעל רגליים נעוצות היטב בקרקע, אך גם עם ראש פונה לשמיים ותקווה לעתיד טוב יותר. לכך חינכו אותנו דור מקימי המדינה, ולכך הם קיוו כל חייהם. בוא נראה להם שלא אכזבנו, שיש על מי לסמוך.
אני קורא לכל מי שעתיד המדינה חשוב לו באמת, להצטרף לשיח החשוב הזה.
עוד לא אבדה תקוותנו- לתקומה לאומית, סולידרית, מוסרית, יהודית והמוניסטית אשמח לתגובות,עמרי די-נוראזרח שאכפת לו, בדיוק כמוכם
omridunour@gmail.com
[1] תלמוד בבלי, מסכת ברכות סב
[2]משלי כד, יז
[3] ישעיהו ב, ד
[4] http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/115/371.html
