פוליטיקה, כידוע, היא תחום מסובך מאוד. ישנן שתי סיבות לכך:
א. פוליטיקה קיימת בכל מקום. כלומר, בכל מקום שיש בו אנשים שצריכים להחליט לגבי החיים שלהם, ישנה פוליטיקה. פוליטיקה היא אומנות קבלת ההחלטות המשותפת.
ב. אנשים נוטים לאהוב כוח. והכוח נוטה להשחית. אבל לא כל כוח משחית, וגם הנטייה לאהוב כוח משתנה בהתאם למטרה.
אריסטו אמר שהאדם הוא יצור חברתי\פוליטי. הכוונה היא שהעיסוק שלנו בענייני המדינה והציבור הוא לא רק חלק מהטבע שלנו וביטוי שלו, אלא גם מימוש של הפוטנציאל המצוי בנו כאנשים חברתיים.
למה זה מעניין? משום שבפוליטיקה יש הרבה אקשן. בתור פעיל פוליטי, אני חייב להודות שהרבה פעמים זה כיף לראות מערכות בחירות ולקחת בהן חלק. מלא אנשים מתווכחים, עושים רעש וצבע ומנסים למשוך תשומת לב. אבל זה לא הכל. בפוליטיקה יש גם אלמנט מאוד צבוע וכוחני, שאליו כמובן קשה להתחבר. בפוליטיקה אנשים מנסים למכור את עצמם (כמו בתחומים אחרים), אבל העניין בפוליטיקה הוא שקשה להפריד בין האמת לבין הכוח שמתחבר אליה. וזה בדיוק מה שמעניין בכל הסיפור.
פוליטיקה היא המקום שבו הפער בין האידיאלים לבין המימוש שלהם יכול להיות הכי גדול. למה? משום שמצד אחד בפוליטיקה חייבים להיות אידיאלים. אף אחד לא יגיד לך שהוא סתם רוצה כוח. תמיד יהיה שם איזה אידיאל נשגב ועליון אשר אנשים טוענים שהם פועלים בשמו. אבל הרבה פעמים אנשים פשוט רוצים כוח, ומשתמשים בערכים כתירוץ, בטענה שהם היחידים שמחזיקים בהם, ושאם אתה מאמין בערכים אלו אתה צריך לתמוך בהם. למשל, אם אתה מאמין בדמוקרטיה, אתה צריך להצביע למפלגה היחידה שהיא *באמת* דמוקרטית. כל זה משום שמפלגות בשוק החופשי מתחרות אחד בשנייה על תשומת לבו של הבוחר, או המשאב החשוב ביותר: הקול שלו.
כיצד מתמודדים עם הפער הזה? פוליטיקה, כידוע, יכולה להיות עסק מאוד מגעיל. היא מושכת אנשים שרוצים כוח בשביל לקדם אינטרסים אישיים, ומרחיקה אנשים שרוצים לקדם את האינטרס של הכלל. יש הבדל גדול בין מי שרוצה כוח ומוכן לאמץ אידיאולוגיה בשביל להשיג אותו, לבין מי שרוצה אידיאולוגיה ומוכן לאמץ כוח בשביל להגשים אותה. לצערי הרב, הרבה פעמים ידם של הראשונים היא על העליונה. פשוט כי קל להם יותר לשרוד בתוך המערכת הזו, והם פחות מחויבים לכללי משחק של הגינות, כנות ותחרות בריאה.
מרקס אמר כידוע שהמציאות בנויה כפירמידה המחולקת לשני חלקים: הבסיס, המכיל את אמצעי הייצור (כלומר ההון) ומבנה העל, המכיל את יחסי הייצור, קרי האידיאולוגיה, התרבות והיחסים החברתיים המצדיקים את המצב של אמצעי הייצור ומאפשר למערכת להמשיך להתקיים באמצעות שיעבוד תודעתי של הפרולטריון. מהבחינה הזו, כל אידיאולוגיה שאינה מונעת מהאינטרסים של הפרולטריון ומסייעת להגשים אותם היא בעצם שקרית, ונועדה לסמא את עיניהם. אם כך, מה זה אומר על פוליטיקה?
ברור שיש המון שקר בפוליטיקה, וכל עוד העם מתנהג באופן עדרי המשחק הזה ימשיך להתקיים. אפלטון אמר שהדמוקרטיה היא מערכת שכושלת באופן טבעי, משום שהיא מעניקה שוויון לאילו שאינם שווים, קרי שאין להם את היכולת לקרוא את המציאות ולהבין אותה באותה רמה. הוא כמובן חשב שלכן צריך לרכז את ענייני השלטון בידיהם של קומץ אריסטוקרטים חכמים, ובראשם המלך הפילוסוף. אבל כאשר אין מלך פילוסוף, ולא ברור מיהי אותה קבוצת אנשים החכמה והמוכשרת מכולם. כמו כן, כידוע לנו מהמהפכה הקומוניסטית, גם כאשר קומץ אנשים אידיאולוגיים וחכמים תופשים את השלטון, הם יכולים מאוד בקלות להשחית את עצמם ולהפוך להיות מה'רעים', אותם אנשים שהם יצאו נגדם מלכתכילה.
כל עוד אנחנו חיים בתוך מערכת דמוקרטית, אין לנו ברירה אלא להמשיך ולשחק את המשחק, ולהיזהר מהאפשרות שנלך לאיבוד בדרך וניכשל במעשינו. שחיתות אינה רק עניין חוקי של קבלת טובות הנאה, אלא גם, ואולי בראש ובראשונה, עניין של מידות פנימיות. אבל המידות שלנו יכולות להתקלקל בכל מקום שיש בו פוליטיקה, קרי בכל מערכת או מבנה שיש בה כוח. לכן בכל מקרה צריך לשים לב, גם אם אנחנו לא פעילים פוליטיים.
בקיצור, בואו נפסיק לפחד, ונבין שהכוח בידיים שלנו, למרות הכל. ככל שיהיו יותר אנשים מעורבים ואכפתיים בתוך המערכת הזו, שיעבדו ביחד וישמרו אחד על השני, ככה יקטן הכוח של אלו המוציאים לפוליטיקה את השם הרע שלה, ושמהם אנחנו מתרחקים כל הזמן. ההתרחקות שלנו מפוליטיקה מלווה גם בחשדנות ובציניות כלפי כל מי שמנסה לקדם איזשהוא מהלך, וחבל. כי זה משאיר את הפוליטיקה ככוח ללא ערכים, ואת הערכים ללא כוח. הפיצול הדואליסטי ביניהם, שכל כך תואם את תמונת המציאות הדיכוטומית-דתית מאז ימי אפלטון של חומר-רוח, אמת-שקר, טוב-רע וכו'. אבל תמונת העולם הזו היא בעצמה שקרית, משום שהדברים הם תמיד יותר מורכבים, ומזיקה, משום הסיבות שתיארנו לעיל.
אם נגזר עלינו להיות בני חורין, אז כדי שלפחות נעשה את זה כמו שצריך
