לעולם לא תבינו

כל אותם היועצים הנחמדים, לעולם לא תבינו אותנו, הבודדים. לעולם לא תבינו מה זה לחיות בלי אהבה, כי אתם כבר לא שם. ומי שנמצא 'מהצד השני', שוכח מהר מאוד מה להיות ב'צד' האחר' של אלו שעומדים מצידו השני של המתרס, ומחכים. מחכים למה? למי?

לזה שיעזור להם לעבור לצד השני. לצד של המנצחים. של השמחים. של המוצלחים והמאושרים. וכל החרא הזה. כי בצד שלנו, החיים לא משהו בכלל. אצלנו, החיים הם רק הצגה, שנועדה לטשטש ולהסתיר את האמת. הקשה, המרה, הפשוטה- שאין. ואולי גם לא יהיה. ואי אפשר לדעת.

לעזאזל, החיים הללו הם בדיחה מהלכת על שתיים. השתיים שלי. פשוט מגוכח, ומעורר רחמים. חסר פואנטה לחלוטין. מה הטעם בחיים אם אין בהם נחמה? מה הטעם בחיים בהם הדברים הבסיסיים ביותר הנחוצים לאושרו של אדם אינם מוגשמים? חיים של הליכה בתלם, של קיבעון מחשבתי, של רדידות רגשית וטמטום חושים. למה? למה אי אפשר להתחיל מהבסיס, ועל זה לבנות את התוספות? למי אי אפשר להבטיח את הקיום האנושי, את האושר הבסיסי? למה אנשים צריכים לסבול? להיות אומללים? איפה התכנית הגדולה בכל הסיפור הזה?

כנראה שנאלץ, שוב, להישאר ללא תשובה. לא נורא, לפחות בזה אנחנו מורגלים. לזה כבר התרגלנו. את זה אנחנו מכירים. התאהבנו בסבל של עצמנו, כי לא הצלחנו להתאהב באף אחד אחר. הזוגיות עם הסבל שלנו היא תחליף לזוגיות אמיתית עם אדם אחר.

ואת זה אתם לא תבינו. כי בתכל'ס, למה שתבינו? הרי אתם כבר לא שם. ויש לכם את החיים הטובים שלכם, שאני כל כך מקנא בהם. כן, אתם הגיבורים של חיי. אתם מסמלים בעיני את נצחון הרוח, את האמונה באדם, את היכולת שיהיה אחרת. אתם האידידאה שלשמה צריך לחנך את הדור הצעיר ואליה כולנו צריכים לשאוף: אורח חיים בורגני, רטוב כזה, דביק וחמים, אבל לא יותר מדי. כדי שיהיה קצת מקום לאחרים בתוך כלוב הציפורים האקזוטי שלכם, שיצרתם במו ידיכם ועמלכם, כדי שגם לכם תהיה קצת נחת בעולם המזיע וחסר המצפן הזה.

לעזאזל, למה לעולם דבר כמו אהבה, אם היא אינה מתחלקת בין כולם? מה הטעם באהבה, אם היא נחלתם של מעטים בלבד? מה הטעם בחיים ללא אהבת אמת? גורנישט.

אני מכריז על הפסקת אש. ביני לבין החיים. כי נמאס לי להלחם. זה לא כיף יותר. לא שזה היה אי פעם כיף באמת, פשוט עכשיו זה הזמן באמת להפסיק. הדיל הוא כזה: אני מספיק לצפות מכם למשהו אמיתי, ואתם מפסיקים להעניש אותי על הרצון הזה. לי זה נראה די הוגן. דיל? ככה כולנו נרוויח מזה: אני אשאר לי בביצה האפרורית שלי, ואתם תחסכו את המאמצים לשנות אותי ולחנך אותי לרצות משהו אחר. ככה כולנו נחיה בשקט, ולא נדע עוד צער.

ואם תצליחו להבין את זה, באמת, תגידו לי. אולי נוכל לעשות עם זה משהו.