(אין כותרת)

ירושלים- העיר שחולקה לה יחדיו?

יום ירושלים, תשע"א

היום יום ירושלים, ואיתו גם ההזדמנות והצורך להעלות מחדש את שאלת עתידה של ירושלים ומעמדה בציבור הישראלי. לצערי, לחלקים נרחבים בציבור הישראלי, כולל במגזר אליו אני משתייך, אין חשיבות אמיתית לשאלת עתידה של ירושלים. רבים מהתלמידים בציבור החילוני כלל לא ביקרו בירושלים במסגרת פעילותם הבית ספרית, ובאופן כללי העיר נתפשת באופן שלילי מאוד בקרב אנשים רבים. ומדוע?

 האם הדימוי הבעייתי שנוצר לירושלים מוצדק? כל בר דעת יודע שירושלים היא עיר קשה ובעייתית, המנקזת לתוכה מתחים ושסעים רבים בחברה הישראלית: יהודים-ערבים, עניים-עשירים, מזרחים-אשכנזים, חרדים-חילונים, עולים-ותיקים וכ'ו. כל אלו מתנקזים לתוך עיר ששטחה המוניציפאלי גדול מזה של פאריס. בנוסף, תוסיפו את שינוי המאזן הדמוגרפי והעזיבה העקבית של צעירים מהעיר, הרכבת הקלה והפקקים הבלתי נסבלים, וקיבלתם עיר מזדקנת, ענייה ובלתי ידידותית למתגורר.

 עם זאת, ירושלים היא לא רק העיר הגדולה והענייה ביותר במדינה, אלא גם עיר הבירה שלה, וככזו היא גם בעלת החשיבות הגדולה ביותר. לא רק למי שמאמין בקדושתה (יהיו אלו נוצרים, יהודים או מוסלמים), אלא גם לכל אדם באשר הוא. לחשיבות הזו ישנה השלכה על כל מה שקורה במדינה. ירושלים היא מיקרוקוסמוס לחברה הישראלית כולה, וככזו יש לבחון את מה שקורה בה בראיית מאקרו רחבה.

 ידוע כי כאשר עיר הבירה נופלת, הקרב נגמר. האם מתחולל קרב על ירושלים? כנגד מי? מדוע נלחמים? והאם יש סיכוי לנצח? ראשית כל, אנשים רבים תופשים את הקרב על ירושלים בפרדיגמה לאומית, ערבים מול יהודים. בתוך פרדיגמה כזו, השאלה החשובה לגבי ירושלים תהיה שאלת 'אחדות' העיר- האם 'לחלק' או 'לחזק', להשאיר את מזרח העיר בידיים ישראליות או לא? אבל האמת היא, שהמחלוקת האמיתית לדעתי לגבי עתיד ירושלים עוברת סביב קווי מתאר אחרים, כלכליים-חברתיים ותרבותיים

 בירושלים מתקיימות אוכלוסיות שונות בצפיפות יחסית, בעיקר באזור מרכז העיר, אך לא נפגשות בהכרח אחת עם השנייה. בירושלים מתקיים מרחב קבוע של רב תרבותיות, היכול בכל רגע להגיע להתלקחות ופיצוץ. העניין הלאומי-דתי הוא חלק גדול מהסיפור הזה, אך לא בכך מסתיים העניין. העיר מחולקת מבפנים, משוסעת לשסעים העוברים בין קווי גבול וירטואליים, המחלקים אותה לאלו שיש להם ואלו שאין להם: אלו שידם משגת דירה מחוץ לעיר ויכולים לעזוב, לבין אלו שנידונו לחיות בה לנצח, בין אלו הזוכים למצוא בה מקום עבודה וחינוך ראוי לילדים, לבין אלו שלא, בין אלו היכולים לקיים בה אורח חיים חופשי, לבין אלו הנידונים לחיות תחת איום מתמשך.

 קו המחלוקת של ירושלים עובר לא רק בין עיסאוויה להר הצופים, בין ואדי ג'וז לרמות אשכול, בין ממילא לסילוואן ובין שועפט לגבעה הצרפתית. הוא עובר גם בין רחביה לנחלאות, בין קטמון הישנה לחדשה, בין קרית משה לבית הכרם ובין מאה שערים לנחלת שבעה. הפערים התרבותיים והאידיאולוגים גדולים. אך עדיין מצליחים לחיות ביחד בשלום ושלווה יחסיים. מדוע?

 משום שירושלים מטבעה היא עיר שיודעת להכיל ולקבל שונות וגיוון. למעשה, היא חייבת לעשות כך, מעצם היותה עיר משוסעת ומגוונת. האוכלוסיות מתערבבות אחת בשנייה, גם אם לא באופן מלא, ויוצרות מרקם מעניין של חיים משותפים. בפועל, נידונו לחיות ביחד ולחלוק את העיר הזו בין הקבוצות. בירושלים לא יכול להתקיים מונופול חילוני, חרדי, דתי לאומי או ערבי. בירושלים תמיד יתקיימו אוכלוסיות שונות זו לצד זו, שיחלקו בשמחה ובכאב, בצרות ובהצלחות, בבעיות ובהישגים

 לכן, צריך לחגוג את יום ירושלים, ואת איחודה של העיר, אך האמיתי. איחודה של ירושלים אינו איחודם של הכפרים הפלשתיניים, שמעולם לא היו חלק מירושלים, והכלתם בתוכה כפצצת זמן מתקתקת של פערים ואי שוויון. אכן, החזרה לכותל המערבי ולעיר העתיקה הוא דבר חשוב ומשמעותי לחיי העם היהודי. אך הישג זה כשלעצמו אינו יכול לבוא על חשבון סיפוחה של אוכלוסייה שלמה שאינה מעוניינת להיות חלק ממדינת ישראל, ומהווה איום על המאזן הדמוגרפי של העיר, הרגיש ממילא. איחודה האמיתי של ירושלים שצריך לחגוג הוא שאיפה לעתיד לבוא. כי כאן יתקיים המבחן התרבותי האמיתי של החברה הישראלית. ורק כאן נוכל לקבוע באמת האם מדינת ישראל היא מדינה שבה יכולות להתקיים אוכלוסיות שונות, זו לצד זו, בשלום ובהרמוניה, לפחות יחסית.

 בשביל שזה יקרה, כולנו צריכים להוכיח את היכולת הזו. עלינו להבין כי מאחר ונגזר עלינו לחיות יחד, יש להפוך את האתגר הירושלמי לראשון במעלה מבחינת סדר היום של הציבור הישראלי ומקבלי ההחלטות, כי מה שקורא בירושלים, יקרא בעוד 10-20 שנה בכל שאר הארץ. כולנו צריכים להבין כי ירושלים שייכת לכולנו, לא רק לדתיים או לחרדים, וכי לא ניתן לוותר עליה. היא אינה סתם עוד עיר ואם בישראל, ואפילו לא עוד סתם עיר בירה. ירושלים הוא מוקד להתעניינות ומחלוקת בינלאומית, שחייבת לבוא על פתרונה ביום מן הימים, בשביל שנוכל להצליח לקיים כאן חברה מתוקנת לבסוף.

 לכן, העלו את ירושלים על ראש שמחתכם, אבל זכרו את מה צריך לחגוג ולמה. ציונו של יום ירושלים מהווה אמירה חשובה אודות המחויבות של ככל החברה הישראלי לעתידה של העיר, והרצון לחזות בירושלים מאוחדת באמת ביום מן הימים. אך כאמור, אחדות ירושלים האמיתית, כמו הפילוג שבה, עובר במקום אחר ממה שאנחנו רגילים לחשוב

 יום ירושלים שמח.