ביום העצמאות האחרון, עם שוך החגיגות במרכז הבירה, תפסתי טרמפ עם ידיד של ידיד (שבזכות אירועי הימים האחרונים הפך בעצמו לידיד מדרגה ראשונה) לביתי הקט. כאשר חזרתי הביתה, גיליתי כי הטלפון הנייד שלי נעדר. טוב, חשבתי לעצמי, נלך לישון ומחר נפתור את העניין.
לאחר שקמתי בשעה מכובדת, אי שם לקראת חצות היום, התחלתי בחיפוש הטלפון האובד. האופציות היו שלוש: או שהוא מתחבא אי שם בבית, או שהוא נשכח בבית הקפה שבילינו בו לפני חזרתנו הביתה, או שהוא נשכח על הטרמפ של אותו ידיד. לאחר מספר שעות של בירורים וחיפושים, התבררה האופציה השלישית כנכונה.
מסקנה: כאשר אתם מתלבטים בין אפשרויות, תסמנו ג'. הכי טוב.
במקרה הזה, זה באמת היה הכי טוב, משום שאותו ידיד מתגורר בפתח תקוה. לשמחתי, נודע לי כי הוא מגיע לירושלים ביום ה' בלילה, כך שמובטחים לי יומיים וחצי של שכרון חושים ללא נייד.
איכשהוא, חווית החיים ללא טלפון נייד היא פשוט נפלאה בדרך כלל. משום מה, תמיד כאשר אני מאבד\שוכח\הורס\מרסק טלפון נייד כזה או אחר, אני זוכה בכמה ימים של שקט יחסי ומבורך. שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא אדם מצולצל באופן מיוחד, ולא זוכה להמון שיחות במהלך היום. אך עדיין, משהו בחווית האי זמינות הניידת הופך את החיים לקלים ורגועים הרבה יותר.
המחשבה הזו הביאה אותי למסנקה, ללא כל ספק, כי טלפונים ניידים יכולים בקלות להיות יותר נזק מתועלת, ויותר כאב ראש (תרתי משמע) מאשר ניקוי ראש. אותם מכשירים נפוצים כמעט לכל, אשר נועדו להקל על חיינו, הופכים את חיינו למטרד. מדוע?
הטכנולוגיה גובה מאיתנו מחירים, על חשבון העלייה ברמת החיים היחסית שהיא מספקת. הניידות בתקשורת מאפשרת לנו לחסוך זמן רב יחסית בהמתנה להתקשרות עם אדם כלשהוא, ומאפשרת לנו נגישות להרבה יותר אנשים בהרבה פחות זמן. עם זאת, זה גם הדבר שהופך אותה לבעייתית.
עידן המידע הדיגיטלי שאנחנו נמצאים בעיצומו כעת, הוא עידן בו הזמינות היא כמעט ערך עליון. מצופה מאיתנו, בצורה כזו או אחרת, להיות בזמינות גבוהה כמעט תמיד, בתמורה לניידות. מי שבוחר לנהוג אחרת, זוכה פעמים רבות למבטי תמיהה ותגובות לא בהכרח מחמיאות. אנחנו מצופים 'ליישר קו' עם הנוהג החברתי, ולקחת כולנו חלק בחגיגת הזמינות הבלתי פוסקת.
לחיים בצורה כזאת, כאמור, יש מחירים. המחיר הגדול ביותר לדעתי הוא שלוות הנפש. הזמינות דורשת מאיתנו לוותר על שלוות הנפש שלנו, ומביאה אותנו לתחושה של חוסר נוחות, שלא לומר חרדה, שמא מישהו מחפש אותנו ושלא נהיה זמינים אליו.
כיצד זה קרה? בתור בן לדור שלא נולד לתוך מהפכת הסלולר, וזוכר את הימים המאושרים של טלפוני האסימונים והחוגה, בהם היית אשכרה צריך לקבוע מראש עם אנשים, ולא סתם להתקשר אליהם בכל עת, קשה לי להבין איך כל כך מהר דפוסי התקשורת שלנו השתנו כמעט ללא היכר. תוך מספר שנים מעטות ביותר, כולנו התנדבנו לקחת חלק במערך התקשורת החדש, על אף המחירים שהוא דורש מאיתנו. מדוע?
תהליך זה לא היה קורה ללא התנדבות והתגייסות מלאה מצידנו. כולנו כרתנו ברית לא כתובה, המבטאת הלכה למעשה את נכונותנו להקריב את שעות הפרטיות שלנו לטובת זמינות מלאה. בתמורה, אנחנו זוכים לאותה זמינות בחזרה. אך האם זה אכן פרס? או שמא מדובר בעונש?
משום מה, רק עצם העובדה שאנחנו מסתובבים עם מכשיר דלוק בכיס או בתיק הופכת אותנו ללחוצים יותר. קשה לי להסביר את זה, למעט המחשבה שיכול להיות שבאמת יש משהו מטריד באופן אובייקטיבי בנוכחותו של הטלפון הסלולרי. לעניין הזה יכולות להיות מספר תשובות, אך בשורה התחתונה: כאשר אני עם טלפון דלוק, אני הרבה יותר דלוק בעצמי, ועוסק הרבה יותר בהאם התקשרו אלי, מי, מתי ולמה. המחשבה על עצם זמינותי מעסיקה אותי שעות נוספות, ונמצאת שם תמיד, גם בשינה.
לשמחתי, אך גם לצערי, אינני עוסק למחייתי בהצלת חיים, ולכן לא צריך להיות באמת זמין 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. רוב השיחות שאני עורך ומקבל ניתנות למענה של לפחות כמה שעות, בלי שייגרם שום נזק אמיתי. פשוט צריך לדעת להיערך בהתאם, כמו פעם.
הטבע של טנכולוגיה הוא כנראה כזה שגורם לך להרגיש כאילו לא היית מסוגל להסתדר בלעדיה, ולא להבין איך הצלחת לשרוד לפני כניסתה לתמונה. ובכן, פשפוש בזיכרוני בפרקים נבחרים מילדותי הטרום-סלולארית לא הצלחי להביא אותי למסקנה כי חיי בלתי אפשריים ללא אותו מכשיר. להיפך, היה בזה דווקא משהו הרבה יותר עצמאי, מאפשר ומשחרר, שנתן לנו את היכולת לדעת להסתדר לבד הרבה יותר טוב. שוב, אנחנו משלמים מחירים על עלייה ברמת החיים: פגיעה בעצם יכולתנו להסתדר עם טכנולוגיה, אך גם מספיק טוב בלעדיה.
אפשר למתוח את הטענה שלי לקיצוניות אד אבסורדום ולטעון כי אני יכול באותה מידה לוותר גם על טלפונים רגילים, חשמל, מים זורמים וכ'ו. אך אני לא רוצה להביע טענה כוללת, אלא רק להעלות נקודה המנסה להחזיר את הדברים לאיזון. אינני מחובבי האנטי-טכנולוגיה, ואינני מייחל ליום בו בני אדם יחזרו לחיות במערות. ההפך. אני חושב שיש הרבה דברים טובים בטכנולוגיה, אך לא כולם באמת משרתים את המטרות שאנחנו מציבים לעצמנו בחיים.
לכן, מעתה, אני פוצח במנהג חדש: הטלפון הנייד יהיה סגור רוב שעות היום, וישמש אותי רק במקרים בהם הוא באמת הכרחי, למשל כשצריך לפגוש מישהו או לסדר משהו דחוף. בשאר הזמן, ישב בנחת בכיס התיק, ויספוג הודעות להנאתו. כמו שאמרתי, אני אחד מאותם אנשים שיש להם את הפרבילגיה לעסוק למחייתם בדברים בהם נדרשת זמינות נמוכה יותר. בעידן בו יש לכל אחד פייסבוק ואי-מייל הפתוחים ברוב שעות היום, אין שום סיבה אמיתית גם להחזיק טלפון דלוק בנוסף.
טכנולוגית הזמינות הולכת ומתקדמת לדעתי למצב בו היא מייתרת את עצמה: מרוב זמינות של אמצעי תקשורת מרובים, כבר לא צריך באמת להיות זמין באמצעי מסוים. מרוב שיש ריבוי אופציות לתקשורת מיידית, כבר אין צורך במכשירים מסורתיים יותר. אני לא מומחה גדול באבולוציה של הטכנולוגיה, אבל התחושה שלי היא שבסוף הכל יתחבר למכשיר אחד שעושה את הכל, ואז בעצם כבר לא יהיה צורך בטלפון הסלולרי, וזמנו יעבור מן העולם.
ועד אז, חפשו אותי במייל
שבת שלום ושקט מסלולרי
