שלום לכולם,
אני לא חסיד גדול של העיסוק האובססיבי בשאלת הפועל-ס.א.ד.ר ושות', אבל חשבתי לחלוק איתכם מחשבות בעקבות שיחה של מספר אוהדים (ואני ביניהם) עם סלמן עמר אתמול בטורניר 'כובשי קטמון'.
באופן כללי, בכל ויכוח יש את העניין המהותי עליו רבים, ואת העניינים הנלווים לו, שהם תולדות שלו. בויכוח המתמשך הנ"ל, העניין המהותי הוא בשאלה: למי שייכת הקבוצה? לאוהדים או לבעלים? בבסיס הויכוח הזה עומדת שאלה מהותית של הגדרה: מהי קבוצה? מתוך השאלה הזו עולה הויכוח למי שייכת הקבוצה, ולכן גם התשובה לשאלה הזו עוברת דרך הניסיון להגדיר מהי קבוצה.
קבוצה מוגדרת (עפ"י ויקיפדיה) כ'התארגנות של אנשים שמקיימים ביניהם יחסי גומלין יציבים. קבוצה אינה אוסף של אנשים מקריים שהתאספו יחד, אלא, התפתחותה של קבוצה תלויה בכך שיש לחברי הקבוצה מאפיינים משותפים ההופכים אותם לכאלה. מאפייני הקבוצה יכולים לכלול: מטרות משותפות, תלות הדדית, נורמות (תרבותיות או אחרות) משותפות או זיהוי קבוצתי. זיהוי קבוצתי פירושו, שהקבוצה רואה עצמה ככזו, וכי לחברי הקבוצה יש זהות והרגשת שייכות לקבוצה'. כלומר, קבוצה היא אוסף של אנשים שמקיימים ביניהם יחסים הדדיים המבוססים על הסכמות ומאפיינים משותפים. קבוצה היא אינה דבר העומד באופן אובייקטיבי בזכות עצמו, בעל קיום עצמאי, אלא דבר התלוי בהסכמת החברים בה. כל עוד החברים מסכימים שקיימת קבוצה, היא קיימת.
לפיכך, קבוצה היא מוסכמה חברתית, בדיוק כמו מדינה, תנועה או ארגון. הקבוצה היא רעיון ששותפים אליו כמות מסוימת של אנשים המאמינים בו. מכאן, שהקבוצה אינה שייכת במובן הפשוט לאף אחד מהם. היא מתקיימת מתוך העובדה שהם מסכימים ביניהם על עצם זכות קיומה, וברגע שזה נגמר, לקבוצה כבר אין קיום מעבר לכך. לפיכך, לא יכולים באופן מהותי להיות 'בעלים' לקבוצה. מה שכן יכול להתקיים הוא מצב בו אדם אחד או יותר, בהסכמת החברים, הופך ל'בעלי הקבוצה', כלומר למישהו בעל סמכות עליונה וחשובה יותר מאשר לשאר החברים בה. עם זאת, בעלות זו היא רק פרי מוסכמה חברתית, וגם אם היא בעלת תוקף משפטי, תוקף זה כפוף להגדרות ולהסכמים של מנסחי החוקים ומקבליהם. כלומר, הקבוצה 'שייכת' לאדם זה או אחר רק מתוקף הסכמה, אך כאשר הסכמה זו מופרת, ניתן לקרוא תיגר על שייכות זו. בקבוצת כדורגל, מיהם חברי הקבוצה אשר קיומה מותנה בהסכמתם? זוהי מהות המחלוקת כיום: האם אלו האוהדים, או שמא הבעלים?
לעניינינו, קבוצת הפועל ירושלים נקנתה ע"י יוסי סאסי, בהסכמת בעליה הקודמים, קרי ההסתדרות, שהפך לבעליה החוקיים. מהלך זה נעשה בהסכמה שבשבתיקה של האוהדים, אי שם בראשית שנות ה-90', ולכן אין דרך לערער על כך שהקבוצה נמצאת בשליטתו המוסכמת, גם אם נעשים בה דברים קשים ופוגעים. לאף אחד כיום אין את הסמכות לערער על שליטתו הרשמית של יוסי סאסי בהפועל ירושלים. הבעיה היא שכאשר סאסי קיבל את השליטה בקבוצה, מעמדם של האוהדים כחברי הקבוצה המוסכמים לא היה מוסדר. הקבוצה הוגדרה עפ"י אוהדיה כשייכת להסתדרות, שהתיימרה לייצג את האוהדים כגוף היציג של פועלי ארץ ישראל, האמור לייצג את כלל ציבור הפועלים, וציבור האוהדים כחלק מכך. בפועל, לאוהדים לא היה ייצוג ממשי בקבוצה, וקולם בעניין לא נשמע.
כתוצאה משליטתו של סאסי בקבוצה, ושותפו\יריבו ויקטור יונה, ואחרים, נוצרו בקבוצה תהליכים המנוגדים ל'רוח' הקבוצה. רוח הקבוצה, או דרכה, ערכיה המכוננים וכ'ו, הם מושגים שנובעים מכך שהקבוצה בנויה על הסכמה חברתית של אנשים, ומאחר ולאנשים יש ערכים, דרך ורוח בה הם דוגלים, כך גם לקבוצה. החברים בקבוצה, או האוהדים במקרה זה, מאמינים כי הדרך שהותוותה להפועל ירושלים מנוגדת למהלכיו של יוסי סאסי בה. מכאן, ששליטתו המוסכמת של סאסי בקבוצה נוגדת את הערכים המוסכמים של האוהדים בקבוצה, מאחר ולדעתם עיקר עניינו הוא רווח אישי, בעוד שעיקר עניינם של האוהדים הוא הרוח, הרעיון והמסורת העומדת בבסיס הקבוצה.
ערכים אלו, שלא הובהרו באופן מסודר עד לפני כמה שנים, נתפשו (ועדיין נתפשים) כחשובים ומהותיים יותר לקבוצה מאשר שליטתו של סאסי בה. מאחר ונוצר פער גדול בין תפישתם של רוב האוהדים את מהות הקבוצה, לבין תפישתו של יוסי סאסי את מהות הקבוצה כדבר שונה לחלוטין, נוצר צורך בקרב האוהדים לקום ולעשות מעשה שיחזיר לקבוצה את התנהלותה בהתאם לדרך בה האוהדים מאמינים ורואים לנכון.
מאחר ולמעשה הקבוצה, כישות מופשטת, אינה שייכת לאף אחד (ראה לעיל), והיחסים בין סאסי לבין האוהדים, המגדירים את מהות השליטה של סאסי בקבוצה ואת ההסכמה בינו לבין האוהדים מעולם לא נוסחו והוגדרו, ניתן לטעון כי ברגע שרוב האוהדים מסרבים לקבל את שליטתו של סאסי בקבוצה, ניתן לחלוק על מצב זה בנקל. וכך האוהדים ניסו לערער את שליטתו של סאסי\יונה בקבוצה במשך השנים, ניסיון שהצליח באופן חלקי ביותר, וכשל לדעת רוב האוהדים בסופו של דבר, מה שהוביל להקמתה של הפועל קטמון.
מאחר ורוב האוהדים המגדירים את עצמם כחברי קבוצת הפועל ירושלים החליטו והסכימו ביניהם בשלב מסוים כי לא ניתן להמשיך במצב הקיים בקבוצה לנוכח אותו פער בין תפישתם את הקבוצה לבין זו של סאסי, הוחלט לעשות מעשה שיערער סופית את ההסכמה שעליה הייתה בנויה הקבוצה. לצורך כך, הוחלט לנסות ולקנות מסאסי את חלקו בקבוצה, כלומר לשנות את ההסכמות בינו לבין האוהדים באמצעות מוסכמה חדשה לגבי השליטה בקבוצה. מאחר ומהלך זה לא צלח, הוחלט לבסוף על הקמתה של קבוצה חדשה, שתבטא את רוח, ערכי ודרך הקבוצה בצורה טובה ומדויקת יותר לדעת רוב האוהדים. כלומר, נוצרה הסכמה חדשה בקרב האוהדים שהביאה לשינוי ההסדרים ביניהם על בסיס ההבנה כי הקמתה של קבוצה חדשה תבטא את הערכים וההסכמות בהם הם מאמינים באופן מלא יותר. רעיון זה מופיע גם בשם הקבוצה החדשה שהוקמה, 'קטמון', שמבטא לדעת האוהדים את רעיון המשכיות המסורת ההיסטורית, שנקטעה לדעתם בעקבות שליטתו של סאסי בקבוצה. שם זה מבטא את שאיפתם של האוהדים להחזיר את הקבוצה לשורשיה הרעיוניים וההיסטוריים, שנגדעו ממנה לדעתם בעקבות המצב הקיים.
למהלך זה, על אף שנעשה על דעת רוב אלו הרואים את עצמם כבעלי העניין בקבוצה, קרי האוהדים, ישנן השלכות לא פשוטות, איתן אוהדי הקבוצה מתמודדים עד היום, ויש לתת עליהן את הדעת:
א. הכפילות הזהותית- פרישתם של אוהדי הפועל ירושלים והקמתה של הפועל קטמון הובילה למצב בו יש כפילות בהגדרה מהי הפועל ירושלים.
מצד אחד, הפועל ירושלים הישנה ממשיכה להתקיים, זוכה לתמיכתם של חלק מהאוהדים, העירייה, מדינת ישראל (באמצעות ההתאחדות לכדורגל) וכ'ו, וממשיכה לשאת את השם המקורי, 'הפועל ירושלים' בתוספת 'ס.א.ד.ר', שמבטאת את רעיון שליטתו של סאסי בקבוצה. כל אלו המשיכו להתקיים גם לאחר שהוקמה הפועל קטמון. מהלך הקמתה של הפועל קטמון אומנם זעזע את אמות הסיפים ואת המוסכמות המקובלות לגבי הקבוצה בקרב אוהדיה, אך לא לחלוטין. הקבוצה המשיכה, ועדיין ממשיכה להתקיים כהסכמה של קבוצה מסוימת של אנשים.
מצד שני, רוב האוהדים של הפועל ירושלים מסכימים ביניהם כי הקבוצה החדשה, הפועל קטמון, מבטאת באופן מדויק ומלא יותר את מהות הקבוצה המקורית. מכאן, שלדעתם הם בעצם הפועל ירושלים המקורית, משום שהם מבטאים באמת את ערכי, רוח ודרך הקבוצה, ומאחר וקיום הקבוצה תלוי אך ורך בהסכמת חבריה, יש בכך הוכחה לטענה כי הגדרתם מחדש את התשובה לשאלה 'מהי הפועל ירושלים' היא נכונה ומדויקת יותר, על אף הכפילות הכרוכה בכך.
לטענת הכפילות טוענים אנשי קטמון כי הם 'הפועל ירושלים האמיתית', כלומר שלמעשה זהות הקבוצה אינה נובעת או מבוססת על בעלי הקבוצה, אף אם הם מוסכמים, אלא על האוהדים. בטענה זו הם מבקשים לבטל את הכפילות שנוצרה בין 'הפועל שברוח' לבין 'הפועל שבגוף', מתוך הנחה כי הרוח חשובה יותר מהגוף, וכי הגוף למעשה אינו יכול להתקיים ללא הרוח. טענה זו טעונת בירור יסודי ועמוק יותר.
במסורת הדואליסטית שבין רוח וחומר, גוף ונשמה, צורה ותוכן, הקיימת מזה אלפי שנים במחשבה המערבית, ברור לכל כי ישנה תלות חזקה של השני בראשון: הגוף לא יכול להתקיים ללא הנשמה, הצורה ללא התוכן, החומר ללא הרוח וכ'ו. מכאן, שאם הפועל קטמון מבטאת את רוח הקבוצה, אך לא את הצורה שלה, משום שהצורה הייתה ונשארה הפועל ירושלים, האפשרות הסבירה היא כי הפועל ירושלים תאלץ להפסיק להתקיים בשלב מסוים, עקב העובדה כי הרוח שלה נטשה אותה ומתקיימת בלעדיה. גם טענה זו טעונה בדיקה יסודית יותר.
האפשרות השנייה בניגוד בין החומר לרוח היא זו: הסכמנו כי החומר לא יכול להתקיים ללא הרוח, אך האם הרוח יכולה להתקיים ללא החומר? על אפשרות זו ישנה מחלוקת במחשבה המערבית. יש כאלו הטוענים שכן, אך ברור לכל כי בעולם הנוכחי בו אנו חיים, אין לכך כל משמעות. הרוח זקוקה לחומר בשביל להתקיים בעולם, ולכן גם אם הנשמה עזבה את הגוף הישן, היא חייבת בגוף חדש בשביל להמשיך להתקיים, אם היא חפצה בכך.
המהלך שהביא להקמתה של הפועל קטמון מוכיח כי אכן זה המצב. מתוך הרוח של הקבוצה צמח לו גוף חדש, המבטא באופן טוב ומלא יותר לדעת האוהדים את רוח, ערכי ודרך הקבוצה, ובו מתקיים ניגוד חריף הרבה פחות לא רק בין האוהדים לבעלי הקבוצה, אלא גם בין המהות, התוכן, הרוח, של הקבוצה לבין הצורה, המבנה והגוף. זאת מתקיים באמצעות המבנה של הגוף החדש, הבנוי על רעיון קבוצת האוהדים, קרי הבעלות המוסכמת של האוהדים על הקבוצה.
ב. רעיון קבוצת האוהדים- רעיון זה אינו רעיון חדש בעולם הכדורגל ובכלל, אך הוא חדש לאוהדי הפועל קטמון. במהותו של רעיון זה עומדת הטענה כי לאוהדים צריכה להיות לא רק אמונה בדרך וברוח של הקבוצה, אלא גם ביטוי מעשי וחוקי לאמונה זו. רעיון השליטה של האוהדים בקבוצה מבטא את הגישה לפיה אם לכולם ישנה בעלות על הקבוצה, למעשה לאף אחד אין בעלות הקבוצה. מכאן, שלא יכול להיות מצב בו אדם אחד או יותר מוגדרים כבעלי הקבוצה, בעוד שהשאר לו. באופן פרדוקסלי, דווקא הבעלות המלאה של האוהדים על הקבוצה מבטלת את בעלותם על הקבוצה, מעצם ביטול רעיון הבעלות על הקבוצה של אדם זה או אחר, אחד או יותר.
רעיון קבוצת האוהדים ממחיש לדעת האוהדים כי אכן הקבוצה 'שייכת' לאוהדיה, אך בפועל היא תולדה של הסכמה חברתית, ולא של הגדרה חוקית כזו או אחרת. לרעיון זה ישנו ביסוס רוחני, בהתבסס על הדברים שאמרנו לעיל, אך הוא בעייתי מבחינה רשמית, משום שגם הבעלות החוקית של אדם מסוים על קבוצה הוא תלוי מוסכמה חברתית, וכל עוד החברה מסכימה כי אדם מסוים יכול ורשאי להיות בעלים של קבוצה מסוימת, הוא מוגדר ככך, על אף שהדבר לא מוסכם בהכרח על רוב האוהדים בקבוצה. רעיון זה אמור למעשה לבטל את האנומליה שהייתה קיימת בהפועל ירושלים בין הבעלים לבין האוהדים, ולמנוע מצב בו מקרה שכזה יחזור גם בקבוצה החדשה, מהלך שיתברר לכן לבסוף כמיותר.
מכאן אנחנו חוזרים לרעיון הפיצול- אם ההסכמה החברתית המאפשרת לסאסי לשלוט בקבוצה אינה עולה בקנה אחד עם רצונם והסכמתם של אוהדי קטמון, יש לקיים קבוצה אחרת שתעשה זאת. המחירים של רעיון זה, מבחינת ההסכמה בין האוהדים לבין עצמם, ומבחינת הקושי להסביר מהלך זה כלפי חוץ, אינם ניתנים לביטול או לערעור, על אף שהם יכולים להיות מוצדקים לדעת חברי הקבוצה.
ג. ההמשכיות ההיסטורית- רעיון הפועל קטמון, גם אם נוסד רק כחלופה לרעיון ההשתלטות על הפועל ירושלים, צובר במשל השנים קיום עצמאי. לאחר חמש שנים של קיום הקבוצה, רעיון ההשתלטות על הקבוצה ה'מקורית' הולך ופוחת, במיוחד לנוכח ההצלחה היחסית של הפועל ירושלים, המוכיחה בינתיים יכולת קיום עצמאית, על אף הזעזועים שעברה והעובדה כי רוב אוהדיה המסורתיים אינם תומכים בה. לנוכח עובדה זו, בשילוב המצב שאינו מאפשר מיזוג אפשרי בין הקבוצות בעתיד הקרוב, לטענת אוהדי קטמון, יש למצוא הצדקה לקיומה העצמאי של הפועל קטמון, שאינו מבוסס רק על היכולת להשיג שליטה מחודשת בגף הישן, הפועל ירושלים. זאת משום שבמצב הנוכחי לא ברור עד מתי תאלץ הפועל קטמון להתקיים בגוף שונה מהגוף המקורי ממנו יצאה, בין אם תהיה זו הפועל מבשרת או גוף עצמאי.
שלושת הגורמים הללו: הפיצול הזהותי, קבוצת האוהדים וההמשכיות ההיסטורית, מעלות שאלות שקשה, אך הכרחי, להתמודד איתן, בשביל לקבוע האם להפועל קטמון ישנה זכות קיום כקבוצה עצמאית. אוהדים מסוימים רואים מהלך זה כ'בגידה', משום שהם מזהים באופן חד משמעי את הגוף הספציפי של הפועל ירושלים עם הנשמה שלה, קרי שהנשמה של הפועל ירושלים, גם אם היא אכן קיימת אך ורק בהפועל קטמון, לא יכולה למעשה להתקיים בשום גוף אחר זולת גופה המקורי. רעיון זה גם הוא טעון בדיקה ועיון, במיוחד לנוכח העובדה כי הפועל קטמון ממשיכה להתקיים לאורך זמן גם ללא זהות הגוף המקורי, ולאור ההצלחה הגדולה לה היא זוכה בשנים מאז הקמתה (מבחינת פרסום, כמות אוהדים והצלחה מקצועית), הגדולה משמעותית באופן יחסי לזו של הפועל ירושלים.
לנוכח הפיצול הנזכר לעיל, נראה כי לא הפועל ירושלים, ולא הפועל קטמון, יכולות לטעון באופן חד צדדי לצדקת דרכם. מחד, הפועל ירושלים ממשיכה לתפקד לכאורה ללא רוח, וגם אם מדובר בעניין של זמן, וכל עוד היא לא תחדל להתקיים באופן רשמי, לא ניתן לטעון שהיא לא יכולה לתפקד ללא רוח האוהדים. מאידך, הפועל קטמון ממשיכה להתקיים ללא הגוף של הפועל ירושלים, ובכך מוכיחה כי הקיום הגופני שלה לא תלוי בהכרח בגוף המקורי. כלומר, שאין זהות מוחלטת וחד משמעית בין הגוף לנפש הספציפיים.
נראה כי שתי הדוגמאות לעיל מפריכות את הטענות הקלאסיות בקשר ליחסי גוף ונפש לגבי מקרה זה. מכאן, ניתן להסיק מספר מסקנות:
א. הפועל ירושלים תוכל להמשיך להתקיים לאורך זמן גם ללא הרוח של קטמון. לפיכך, מתוך הנחה כי לא הגיוני שגוף יתפקד ללא רוח, ניתן להניח כי עדיין חיה וקיימת רוח מסוימת בהפועל ירושלים, גם אם במימדים והיקפים קטנים יותר, הבאה לידי ביטוי באנשים הממשיכים לתמוך בקבוצה: שחקנים, אוהדים, מנהלים ובעלים.
ב. הפועל קטמון תוכל להמשיך להתקיים לאורך זמן ללא הפועל ירושלים. מכאן, שיש לחשוב מחדש האם העיסוק בשאלת החזרה לגוף המקורי הוא הכרחי, או אפילו רצוי. נשאלת השאלה האם במצב הנוכחי, או בכלל, חזרה של הרוח של הפועל קטמון אל הגוף של הפועל ירושלים הוא מצב רצוי או ראוי. אלו הטוענים שלו, מבססים את טענתם על העובדה כי מהלך כזה יוביל למעשה לדעיכתה של הרוח שנבנתה בעמל רב מחוץ להפועל ירושלים והתפתחה באופן משמעותי, וחזרה שלה לגוף המקורי של הפועל ירושלים יפגע בה באופן משמעותי, משום ששוב הגוף יבגוד בנפש, וכל המאמץ יהיה לשווא.
לשתי האופציות הללו אין תשובה מוחלטת לדעתי. שתיהן מעלות בעייתיות לא מעטה ביחס לדילמת הגוף-ונפש כפי שפרסנו כאן, ובצורה בה היא באה לידי ביטוי במקרה הנ"ל. יכול להיות כי העובדה שמצב הנוכחי סותר בדברים מסוימים את החלוקה הדואליסטית, מחייבת אותנו לזנוח מודל מחשבה זה ולחשוב על הפועל ירושלים והפועל קטמון לא במונחים דואליסטיים מנוגדים, אלא במונחים הרמוניים, שלמים יותר. אולי ניתן לא כדאי להגדיר את היחסים בין הקבוצות לא כרוח היוצאת מהגוף מעצם האילוצים הנוכחיים, דבר המוביל אותנו לויכוח הבלתי נמנע והקשה לגבי הלגיטימיות והנחיצות של מהלך זה, הגובה גם מחירים גבוהים לכל הדיעות, גם אם הוא מוצדק בסופו של דבר. במקום זה, אפשר להגדיר את היחסים בין הקבוצות כבן הפורש ממסגרת אביו, משום ששם הוא לא מרגיש שהוא יכול להיות נאמן למסורת אבותיו, משום שלדעתו אביו אינו ממלא באופן מהותי את אותה מסורת המשפחתית, בניגוד לבן שכן עושה זאת. צורת תיאור של יחסים אלו היא פחות מכאנית, ויותר נראטיבית במהותה, ואולי יכולה להתאים יותר ל'סיפור' שאוהדי הפועל קטמון מספרים לעצמם באמצעות מהלכיהם.
בכל מקרה, ברור לכל כי אימוץ של זהות, ודרכו סיפור של קבוצה לעצמה, היא הדבר החשוב באמת במקרה זה, והוא הדבר המחזיק את הקבוצה כקיימת, ולא ויכוח על עובדות היסטוריות כאלה או אחרות, שבדרך כלל מסתיים במחלוקת בלתי ניתנת לגישור. כל עוד תתקיים קבוצה גדולה ומשמעותית של אוהדי הפועל קטמון אשר ימשיכו לספר לעצמם את הסיפור של עצמם, ושל קבוצתם, באופן שהם יכולים להמשיך להאמין ולדגול בו, הקבוצה תמשיך להתקיים. השאלה כמה זמן דבר זה יוכל להמשיך נשארת בעינה, ותלויה בגורמים שונים היכולים להשפיע עליה.
