מילות כדורבנים (או: כמה ציוצים על פוליטיקה)

פוליטיקה, כידוע, היא תחום מסובך מאוד. ישנן שתי סיבות לכך:

א. פוליטיקה קיימת בכל מקום. כלומר, בכל מקום שיש בו אנשים שצריכים להחליט לגבי החיים שלהם, ישנה פוליטיקה. פוליטיקה היא אומנות קבלת ההחלטות המשותפת.

ב. אנשים נוטים לאהוב כוח. והכוח נוטה להשחית. אבל לא כל כוח משחית, וגם הנטייה לאהוב כוח משתנה בהתאם למטרה.

אריסטו אמר שהאדם הוא יצור חברתי\פוליטי. הכוונה היא שהעיסוק שלנו בענייני המדינה והציבור הוא לא רק חלק מהטבע שלנו וביטוי שלו, אלא גם מימוש של הפוטנציאל המצוי בנו כאנשים חברתיים.

למה זה מעניין? משום שבפוליטיקה יש הרבה אקשן. בתור פעיל פוליטי, אני חייב להודות שהרבה פעמים זה כיף לראות מערכות בחירות ולקחת בהן חלק. מלא אנשים מתווכחים, עושים רעש וצבע ומנסים למשוך תשומת לב. אבל זה לא הכל. בפוליטיקה יש גם אלמנט מאוד צבוע וכוחני, שאליו כמובן קשה להתחבר. בפוליטיקה אנשים מנסים למכור את עצמם (כמו בתחומים אחרים), אבל העניין בפוליטיקה הוא שקשה להפריד בין האמת לבין הכוח שמתחבר אליה. וזה בדיוק מה שמעניין בכל הסיפור.

פוליטיקה היא המקום שבו הפער בין האידיאלים לבין המימוש שלהם יכול להיות הכי גדול. למה? משום שמצד אחד בפוליטיקה חייבים להיות אידיאלים. אף אחד לא יגיד לך שהוא סתם רוצה כוח. תמיד יהיה שם איזה אידיאל נשגב ועליון אשר אנשים טוענים שהם פועלים בשמו. אבל הרבה פעמים אנשים פשוט רוצים כוח, ומשתמשים בערכים כתירוץ, בטענה שהם היחידים שמחזיקים בהם, ושאם אתה מאמין בערכים אלו אתה צריך לתמוך בהם. למשל, אם אתה מאמין בדמוקרטיה, אתה צריך להצביע למפלגה היחידה שהיא *באמת* דמוקרטית. כל זה משום שמפלגות בשוק החופשי מתחרות אחד בשנייה על תשומת לבו של הבוחר, או המשאב החשוב ביותר: הקול שלו.

כיצד מתמודדים עם הפער הזה? פוליטיקה, כידוע, יכולה להיות עסק מאוד מגעיל. היא מושכת אנשים שרוצים כוח בשביל לקדם אינטרסים אישיים, ומרחיקה אנשים שרוצים לקדם את האינטרס של הכלל. יש הבדל גדול בין מי שרוצה כוח ומוכן לאמץ אידיאולוגיה בשביל להשיג אותו, לבין מי שרוצה אידיאולוגיה ומוכן לאמץ כוח בשביל להגשים אותה. לצערי הרב, הרבה פעמים ידם של הראשונים היא על העליונה. פשוט כי קל להם יותר לשרוד בתוך המערכת הזו, והם פחות מחויבים לכללי משחק של הגינות, כנות ותחרות בריאה.

מרקס אמר כידוע שהמציאות בנויה כפירמידה המחולקת לשני חלקים: הבסיס, המכיל את אמצעי הייצור (כלומר ההון) ומבנה העל, המכיל את יחסי הייצור, קרי האידיאולוגיה, התרבות והיחסים החברתיים המצדיקים את המצב של אמצעי הייצור ומאפשר למערכת להמשיך להתקיים באמצעות שיעבוד תודעתי של הפרולטריון. מהבחינה הזו, כל אידיאולוגיה שאינה מונעת מהאינטרסים של הפרולטריון ומסייעת להגשים אותם היא בעצם שקרית, ונועדה לסמא את עיניהם. אם כך, מה זה אומר על פוליטיקה?

ברור שיש המון שקר בפוליטיקה, וכל עוד העם מתנהג באופן עדרי המשחק הזה ימשיך להתקיים. אפלטון אמר שהדמוקרטיה היא מערכת שכושלת באופן טבעי, משום שהיא מעניקה שוויון לאילו שאינם שווים, קרי שאין להם את היכולת לקרוא את המציאות ולהבין אותה באותה רמה. הוא כמובן חשב שלכן צריך לרכז את ענייני השלטון בידיהם של קומץ אריסטוקרטים חכמים, ובראשם המלך הפילוסוף. אבל כאשר אין מלך פילוסוף, ולא ברור מיהי אותה קבוצת אנשים החכמה והמוכשרת מכולם. כמו כן, כידוע לנו מהמהפכה הקומוניסטית, גם כאשר קומץ אנשים אידיאולוגיים וחכמים תופשים את השלטון, הם יכולים מאוד בקלות להשחית את עצמם ולהפוך להיות מה'רעים', אותם אנשים שהם יצאו נגדם מלכתכילה.

כל עוד אנחנו חיים בתוך מערכת דמוקרטית, אין לנו ברירה אלא להמשיך ולשחק את המשחק, ולהיזהר מהאפשרות שנלך לאיבוד בדרך וניכשל במעשינו. שחיתות אינה רק עניין חוקי של קבלת טובות הנאה, אלא גם, ואולי בראש ובראשונה, עניין של מידות פנימיות. אבל המידות שלנו יכולות להתקלקל בכל מקום שיש בו פוליטיקה, קרי בכל מערכת או מבנה שיש בה כוח. לכן בכל מקרה צריך לשים לב, גם אם אנחנו לא פעילים פוליטיים.

בקיצור, בואו נפסיק לפחד, ונבין שהכוח בידיים שלנו, למרות הכל. ככל שיהיו יותר אנשים מעורבים ואכפתיים בתוך המערכת הזו, שיעבדו ביחד וישמרו אחד על השני, ככה יקטן הכוח של אלו המוציאים לפוליטיקה את השם הרע שלה, ושמהם אנחנו מתרחקים כל הזמן. ההתרחקות שלנו מפוליטיקה מלווה גם בחשדנות ובציניות כלפי כל מי שמנסה לקדם איזשהוא מהלך, וחבל. כי זה משאיר את הפוליטיקה ככוח ללא ערכים, ואת הערכים ללא כוח. הפיצול הדואליסטי ביניהם, שכל כך תואם את תמונת המציאות הדיכוטומית-דתית מאז ימי אפלטון של חומר-רוח, אמת-שקר, טוב-רע וכו'. אבל תמונת העולם הזו היא בעצמה שקרית, משום שהדברים הם תמיד יותר מורכבים, ומזיקה, משום הסיבות שתיארנו לעיל.

אם נגזר עלינו להיות בני חורין, אז כדי שלפחות נעשה את זה כמו שצריך

עכשיו זה הזמן! קריאה לאי ציות אזרחי לא אלים במחאה על חוק החרם להצלת הדמוקרטיה

עכשיו זה הזמן! קריאה לאי ציות אזרחי לא אלים במחאה על חוק החרם להצלת הדמוקרטיה

כאשר אסרו על ההודים בבריטניה בתקופת גנדי את חופש ההתאגדות והשביתה, התשובה הייתה החרמת הבדים האנגלים והפקעת המלח מידי הבריטים חזרה לידי ההודים. מהלך זה היה הקש ששבר את גב הגמל של השלטון הבריטי, שגרם לו לפעול באלימות מאסיבית כנגד ההודים. לאחר שהשתמשו בכל אמצעי אפשרי, כולל טבח, מעצרים המוניים ואלימות ברוטאלית, נסללה דרך המלח של ההודים לעצמאות.

מהו חרם צרכנים?

חרם צרכנים הוא אחד הכלים הלגיטימיים במשטר דמוקרטי להביע מחאה והתנגדות. מעצם עקרונות הדמוקרטיה, זכותו של אדם להחרים מוצרים של חברה מסוימת מסיבה זו או אחרת הנראית לו נכונה. על אף שפעמים רבות הוא יכול להיות מיותר ומטופש, הוא מגן על זכותו של האזרח להשפיע על סדר היום הכלכלי של המדינה באמצעים לגיטימיים ולקבוע היכן הוא משקיע את כספו כצרכן.

מה כל כך מפריע בחוק החרם?

חוק החרם קובע כי לאדם או קבוצה אסור לקרוא לחרם על כל אדם או קבוצה אחרת בישראל משיקולים גיאוגרפיים, ואסור לו לשתף פעולה עם חברות המחרימות את ישראל, אנשים או חלקים גיאוגרפיים ממנה. כלומר, אם אני רוצה להחרים מוצרים מאזור מסוים, אסור לי לעשות כך מעצם היותם מאזור מסוים. דבר זה גורם למעשה להפקעת אחת הזכויות הבסיסיות של אזרח במשטר דמוקרטי, והיא הזכות להביא את מחאתו באמצעים צרכניים. הטענה, כביכול, היא שהדבר מונע פגיעה בישראל ובכלכלה שלה. אך כל מי שעיניו בראשו ידע בקלות מהי מטרת החוק ומהי שאיפתו, שאינה חפה כלל משיקולים פוליטיים ברורים.

בפועל, החוק מונע מתושבים את האפשרות להחרים את מוצרי ההתנחלויות, ואף דורש פיצוי כספי למוחרמים באופן שאינו תואם כלל את הנזק הנגרם. לכאורה נראה שהחוק מגן על האזרחים מפגיעה, אך בפועל הוא מונע מהם את הזכות לחרם צרכני, ובכך מהווה סכנה גדולה לדמוקרטיה וזכויות האזרח. מדוע? משום שכאשר שוללים מאדם את זכותו לחרם צרכנים, שוללים ממנו למעשה את הזכות שלו כאדם להחליט במה הוא מוכן להשקיע. לצורך העניין, אם אני רוצה למחות כנגד מחירי הקוטג', הדבר יהא אסור עלי משום שאני פוגע בחברת תנובה. תנובה הרוויחה, אבל אני הפסדתי, כי אני מאבד את היכולת שלי להגן עלי כצרכן מפני מעשים לא לגיטימיים של חברה זו או אחרת. הגיוני, לא?

כמו באמריקה?!

תומכי החוק טוענים שהוא משווה את המצב בישראל לזה שבארה"ב, גם שם ישנו חוק האוסר על אדם להחרים תאגידים אמריקאיים. ההבדל העיקרי הוא שבחוק האמריקאי אין שום התייחסות לשיקול הגיאוגרפי, ואדם יכול להחרים מוצרים הבאים ממקום זה או אחר. לכן ההשוואה הזו אינה במקומה ואינה עומדת במבחן המציאות.

מהיכן נושבת הרוח?

חוק החרם לא נועד בשביל להגן על מדינת ישראל ככלל. הוא נועד להגן ספציפית בעיקר על ההתנחלויות, ולמנוע מצב בו יהיה לגיטימי להחרים את המוצרים שלהן. מדוע? משום שהחרם על ההתנחלויות נתפש כאיום על המשך קיומה של המדינה. הקולות הקוראים להחרים מוצרי התנחלויות בחו"ל יוצרים דה לגיטימציה לשלטון הישראלי בשטחים, ובכך מעמידים בסימן שאלה את המשך הלגיטימציה של מפעל ההתנחלויות. את זה, ממשלת האימים שלנו כמובן שלא מוכנה לספוג. לכן היא משתמשת בכלים שונים כדי למנוע ביקורת עליה מבית ומבחוץ. תחילה ועדת חקירה לארגוני השמאל, אח"כ חוק הנכבה, ועכשיו זה. כשמעמידים את הדברים בשורה אחד אחרי השני, ברור לאן הדברים הולכים. אי אפשר לנתק בין זהות המחוקקים לבין האופי שבו החוק יחול.

אז מה הפיתרון?

כאשר מפקיעים מאדם את הזכות שלו לחרם צרכנים, הפיתרון האחרון שלו הוא מרי אזרחי לא אלים, קרי מצב בו אדם מסרב לשתף פעולה עם חוק כזה או אחר, ומוחה כנגדו בכל דרך דמוקרטית אפשרית. מדוע? משום שבמדינה דמוקרטית, האזרח חייב לשמור לעצמו את הזכות להתנגד באופן דמוקרטי לחוקים אנטי דמוקרטיים, בשם הדמוקרטיה. המשוואה היא פשוטה: במשטר  דמוקרטי, הציות לחוק הוא הכרחי, כל עוד החוקים עצמם הם דמוקרטיים. כאשר אדם מסרב לקיים חוקים דמוקרטיים, הוא פועל באופן אנטי דמוקרטי, ולכן בשם הדמוקרטיה מותר לשלול ממנו את זכויות הפרט שלו (למשל, האיסור על רצח). מאידך, כאשר המשטר הדמוקרטי מחוקק חוקים לא דמוקרטיים, אזי הוא מאבד את הלגיטימציה שלו כלפי האזרחים, ולכן בשם הדמוקרטיה יש להתנגד אליהם. במשטר דמוקרטי, אדם חייב לשמור לעצמו את הזכות להתנגד לחוקים אנטי דמוקרטיים, אחרת הדמוקרטיה מאבדת מתוכנה. כל הוא עצמו עושה זאת בכלים דמוקרטיים, הדבר לגיטימי ואף הכרחי.

שיתוף פעולה עם חוק כחוק החרם יהיה ירייה עצמית ברגלי הדמוקרטיה, והליכה של צעד נוסף על עבר תהום הפאשיזם. על כן צריך להתנגד אליו בכל אמצעי דמוקרטי לגיטימי, כולל הפגנות, עתירה ייצוגית לבג"צ, חרם צרכנים מסיבי ואף נכונות להיחקר ולהיעצר בשל כך.

מחאה אזרחית לא אלימה הינה הפיתרון האחרון לפני שלילת הזכות למחאה לגיטימית במשטר דמוקרטי. אם לא נוכל לעשות זאת כצרכנים, אזי נעשה זאת כאזרחים.

וזה עובד?

אם עושים את זה נכון, אז כן. עובדה: בהודו, המחאה העממית הביאה לאי סדר אזרחי תוך שמירה על עיקרון האי אלימות. זה לקח קצת זמן, אך הצליח בסוף. האימפריה הבריטית התקפלה עם הזמן בין הרגליים וחזרה הביתה. וכאן מדובר עוד בשלטון זר ואלים. אצלנו, המצב הרבה יותר פשוט. כל מה שצריך לעשות הוא להביע אכפתיות. זה עבד בארה"ב, ברה"מ, צרפת, גרמניה, צ'כיה, מצרים, תוניסיה ובמקומות רבים נוספים. לפעמים בלי שנורה כדור אחד מצד המפגינים. זה אמנם היה מפלט אחרון, אך לא חייבים להגיע לשם: אפשר לעצור את הרכבת בעודה נוסעת, בלי להגיע לתחנה הסופית. כל מה שצריך לעשות הוא לצאת מהאדישות, להביע קצת אכפתיות ולהבין שהכוח, על אף הכול, עדיין נמצא בידיים שלנו.

ומה עם לא בא לי דמוקרטיה? למה זה צריך להטריד אותי בכלל?

בינינו, זו לא רק הדמוקרטיה שמונחת על הכף, אלא גם עתידה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. כי כשהמדינה תהפוך בהדרגה ללא דמוקרטית, לא תהיה לנו הצדקה מוסרית להחזיק מיעוט לא יהודי ההולך וגדל תחת משטר של מדינה יהודית, והמדינה יהודית תאבד בפועל את תוכנה וצדקת קיומה. ככל שיעבור ויחלוף הזמן, והאיום הדמוגרפי ילך ויגדל, נאלץ לנקוט באמצעים קיצוניים יותר ויותר בשביל להבטיח את המשך קיומה של המדינה. עד שנגיע לנקודת האל חזור, בה לא נוכל יותר לשלוט במצב ולהצדיק את המשך קיומנו כמדינה יהודית. למעשה כל ההצדקה לקיומנו כמדינה יהודית המכילה רוב לא יהודי נובע אך ורק מהעובדה כי מתקיים כאן שוויון זכויות הלכה למעשה, בו המיעוט לא מופלה מעצם היותו מיעוט. ברגע שזה לא יקרה (וכרגע זה הכיוון שאנחנו צועדים בו בגאון), לא תהיה לנו את ההצדקה להמשיך ולקיים כאן מדינה בעלת רוב יהודי. ומכאן ההמשך ידוע לכולם. הדברים תלויים אחד בשני. לכן, כל מי שאולי לא חרד לדמוקרטיה, אבל כן חרד לאופייה היהודי של המדינה, צריך לחשוב טוב טוב על ההשלכות של המהלך הזה.

אז מה עושים עכשיו?

השמיעו קול מחאה. חתמו על עצומות, ארגנו הפגנות, צאו לרחוב או כנסו לפייסבוק, הכריזו קבל עם ועדה כי אינכם מוכנים לוותר על הזכות שלכם כאזרחים לקבוע את סדר יומה של המדינה. אל תחכו שהרכבת תגיע לתחנה האחרונה, רק בשביל לגלות ששכחנו לרדת בזמן. זה עבד לשכנים שלנו עם משטרים הרבה יותר דכאניים ואפלים, אין שום סיבה שזה לא יצליח לנו.

הדמוקרטיה הישראלית בסכנה, והחוק הזה הוא רק חוליה אחת בשרשרת הולכת ומתארכת של חוקים אנטי דמוקרטיים וגזעניים. ציבורים הולכים וגדלים במדינה מפנים עורף לדמוקרטיה ולסמלי השלטון שלה. הכנסת בכבודה ובעצמה מחסלת את עצמה לדעת והופכת לגוף מיותר וחסר ערך. במצב כזה, אף אחד כבר לא יכול להתלונן על שום דבר, כי לנו כאזרחים כבר לא נותר שום דבר לעשות. נותרה רק ברירה אחרת: להתנגד בכל דרך לגיטימית אפשרית, במסגרת חוקי המשחק הדמוקרטיים. אולי שכחנו את העבר, אבל אסור לנו לשכוח את העתיד. הדמוקרטיה מחייבת אותנו להיאבק בשמה ולמענה כשהיא מאוימת, אך חייבים לעשות זאת בכלים דמורטיים. אחרת אנחנו משחקים לידיים של אויבינו הגדולים. כל הצעה מעשית העומדת במבחן הזה צריכה להילקח בחשבון.

אחרי הכול, זה העתיד שלנו, של המדינה שלנו ושל העם היהודי שמונח על הפרק. האם אתם מוכנים לעשות משהו בנידון? אם כן, מקומכם איתנו. הצטרפו אלינו לקרב הלפני אחרון על הדמוקרטיה הישראלית, לפני שיהיה מאוחר מדי.

לעולם לא תבינו

כל אותם היועצים הנחמדים, לעולם לא תבינו אותנו, הבודדים. לעולם לא תבינו מה זה לחיות בלי אהבה, כי אתם כבר לא שם. ומי שנמצא 'מהצד השני', שוכח מהר מאוד מה להיות ב'צד' האחר' של אלו שעומדים מצידו השני של המתרס, ומחכים. מחכים למה? למי?

לזה שיעזור להם לעבור לצד השני. לצד של המנצחים. של השמחים. של המוצלחים והמאושרים. וכל החרא הזה. כי בצד שלנו, החיים לא משהו בכלל. אצלנו, החיים הם רק הצגה, שנועדה לטשטש ולהסתיר את האמת. הקשה, המרה, הפשוטה- שאין. ואולי גם לא יהיה. ואי אפשר לדעת.

לעזאזל, החיים הללו הם בדיחה מהלכת על שתיים. השתיים שלי. פשוט מגוכח, ומעורר רחמים. חסר פואנטה לחלוטין. מה הטעם בחיים אם אין בהם נחמה? מה הטעם בחיים בהם הדברים הבסיסיים ביותר הנחוצים לאושרו של אדם אינם מוגשמים? חיים של הליכה בתלם, של קיבעון מחשבתי, של רדידות רגשית וטמטום חושים. למה? למה אי אפשר להתחיל מהבסיס, ועל זה לבנות את התוספות? למי אי אפשר להבטיח את הקיום האנושי, את האושר הבסיסי? למה אנשים צריכים לסבול? להיות אומללים? איפה התכנית הגדולה בכל הסיפור הזה?

כנראה שנאלץ, שוב, להישאר ללא תשובה. לא נורא, לפחות בזה אנחנו מורגלים. לזה כבר התרגלנו. את זה אנחנו מכירים. התאהבנו בסבל של עצמנו, כי לא הצלחנו להתאהב באף אחד אחר. הזוגיות עם הסבל שלנו היא תחליף לזוגיות אמיתית עם אדם אחר.

ואת זה אתם לא תבינו. כי בתכל'ס, למה שתבינו? הרי אתם כבר לא שם. ויש לכם את החיים הטובים שלכם, שאני כל כך מקנא בהם. כן, אתם הגיבורים של חיי. אתם מסמלים בעיני את נצחון הרוח, את האמונה באדם, את היכולת שיהיה אחרת. אתם האידידאה שלשמה צריך לחנך את הדור הצעיר ואליה כולנו צריכים לשאוף: אורח חיים בורגני, רטוב כזה, דביק וחמים, אבל לא יותר מדי. כדי שיהיה קצת מקום לאחרים בתוך כלוב הציפורים האקזוטי שלכם, שיצרתם במו ידיכם ועמלכם, כדי שגם לכם תהיה קצת נחת בעולם המזיע וחסר המצפן הזה.

לעזאזל, למה לעולם דבר כמו אהבה, אם היא אינה מתחלקת בין כולם? מה הטעם באהבה, אם היא נחלתם של מעטים בלבד? מה הטעם בחיים ללא אהבת אמת? גורנישט.

אני מכריז על הפסקת אש. ביני לבין החיים. כי נמאס לי להלחם. זה לא כיף יותר. לא שזה היה אי פעם כיף באמת, פשוט עכשיו זה הזמן באמת להפסיק. הדיל הוא כזה: אני מספיק לצפות מכם למשהו אמיתי, ואתם מפסיקים להעניש אותי על הרצון הזה. לי זה נראה די הוגן. דיל? ככה כולנו נרוויח מזה: אני אשאר לי בביצה האפרורית שלי, ואתם תחסכו את המאמצים לשנות אותי ולחנך אותי לרצות משהו אחר. ככה כולנו נחיה בשקט, ולא נדע עוד צער.

ואם תצליחו להבין את זה, באמת, תגידו לי. אולי נוכל לעשות עם זה משהו.

ירושלים- העיר שחולקה לה יחדיו?

יום ירושלים, תשע"א

היום יום ירושלים, ואיתו גם ההזדמנות והצורך להעלות מחדש את שאלת עתידה של ירושלים ומעמדה בציבור הישראלי. לצערי, לחלקים נרחבים בציבור הישראלי, כולל במגזר אליו אני משתייך, אין חשיבות אמיתית לשאלת עתידה של ירושלים. רבים מהתלמידים בציבור החילוני כלל לא ביקרו בירושלים במסגרת פעילותם הבית ספרית, ובאופן כללי העיר נתפשת באופן שלילי מאוד בקרב אנשים רבים. ומדוע?

 האם הדימוי הבעייתי שנוצר לירושלים מוצדק? כל בר דעת יודע שירושלים היא עיר קשה ובעייתית, המנקזת לתוכה מתחים ושסעים רבים בחברה הישראלית: יהודים-ערבים, עניים-עשירים, מזרחים-אשכנזים, חרדים-חילונים, עולים-ותיקים וכ'ו. כל אלו מתנקזים לתוך עיר ששטחה המוניציפאלי גדול מזה של פאריס. בנוסף, תוסיפו את שינוי המאזן הדמוגרפי והעזיבה העקבית של צעירים מהעיר, הרכבת הקלה והפקקים הבלתי נסבלים, וקיבלתם עיר מזדקנת, ענייה ובלתי ידידותית למתגורר.

 עם זאת, ירושלים היא לא רק העיר הגדולה והענייה ביותר במדינה, אלא גם עיר הבירה שלה, וככזו היא גם בעלת החשיבות הגדולה ביותר. לא רק למי שמאמין בקדושתה (יהיו אלו נוצרים, יהודים או מוסלמים), אלא גם לכל אדם באשר הוא. לחשיבות הזו ישנה השלכה על כל מה שקורה במדינה. ירושלים היא מיקרוקוסמוס לחברה הישראלית כולה, וככזו יש לבחון את מה שקורה בה בראיית מאקרו רחבה.

 ידוע כי כאשר עיר הבירה נופלת, הקרב נגמר. האם מתחולל קרב על ירושלים? כנגד מי? מדוע נלחמים? והאם יש סיכוי לנצח? ראשית כל, אנשים רבים תופשים את הקרב על ירושלים בפרדיגמה לאומית, ערבים מול יהודים. בתוך פרדיגמה כזו, השאלה החשובה לגבי ירושלים תהיה שאלת 'אחדות' העיר- האם 'לחלק' או 'לחזק', להשאיר את מזרח העיר בידיים ישראליות או לא? אבל האמת היא, שהמחלוקת האמיתית לדעתי לגבי עתיד ירושלים עוברת סביב קווי מתאר אחרים, כלכליים-חברתיים ותרבותיים

 בירושלים מתקיימות אוכלוסיות שונות בצפיפות יחסית, בעיקר באזור מרכז העיר, אך לא נפגשות בהכרח אחת עם השנייה. בירושלים מתקיים מרחב קבוע של רב תרבותיות, היכול בכל רגע להגיע להתלקחות ופיצוץ. העניין הלאומי-דתי הוא חלק גדול מהסיפור הזה, אך לא בכך מסתיים העניין. העיר מחולקת מבפנים, משוסעת לשסעים העוברים בין קווי גבול וירטואליים, המחלקים אותה לאלו שיש להם ואלו שאין להם: אלו שידם משגת דירה מחוץ לעיר ויכולים לעזוב, לבין אלו שנידונו לחיות בה לנצח, בין אלו הזוכים למצוא בה מקום עבודה וחינוך ראוי לילדים, לבין אלו שלא, בין אלו היכולים לקיים בה אורח חיים חופשי, לבין אלו הנידונים לחיות תחת איום מתמשך.

 קו המחלוקת של ירושלים עובר לא רק בין עיסאוויה להר הצופים, בין ואדי ג'וז לרמות אשכול, בין ממילא לסילוואן ובין שועפט לגבעה הצרפתית. הוא עובר גם בין רחביה לנחלאות, בין קטמון הישנה לחדשה, בין קרית משה לבית הכרם ובין מאה שערים לנחלת שבעה. הפערים התרבותיים והאידיאולוגים גדולים. אך עדיין מצליחים לחיות ביחד בשלום ושלווה יחסיים. מדוע?

 משום שירושלים מטבעה היא עיר שיודעת להכיל ולקבל שונות וגיוון. למעשה, היא חייבת לעשות כך, מעצם היותה עיר משוסעת ומגוונת. האוכלוסיות מתערבבות אחת בשנייה, גם אם לא באופן מלא, ויוצרות מרקם מעניין של חיים משותפים. בפועל, נידונו לחיות ביחד ולחלוק את העיר הזו בין הקבוצות. בירושלים לא יכול להתקיים מונופול חילוני, חרדי, דתי לאומי או ערבי. בירושלים תמיד יתקיימו אוכלוסיות שונות זו לצד זו, שיחלקו בשמחה ובכאב, בצרות ובהצלחות, בבעיות ובהישגים

 לכן, צריך לחגוג את יום ירושלים, ואת איחודה של העיר, אך האמיתי. איחודה של ירושלים אינו איחודם של הכפרים הפלשתיניים, שמעולם לא היו חלק מירושלים, והכלתם בתוכה כפצצת זמן מתקתקת של פערים ואי שוויון. אכן, החזרה לכותל המערבי ולעיר העתיקה הוא דבר חשוב ומשמעותי לחיי העם היהודי. אך הישג זה כשלעצמו אינו יכול לבוא על חשבון סיפוחה של אוכלוסייה שלמה שאינה מעוניינת להיות חלק ממדינת ישראל, ומהווה איום על המאזן הדמוגרפי של העיר, הרגיש ממילא. איחודה האמיתי של ירושלים שצריך לחגוג הוא שאיפה לעתיד לבוא. כי כאן יתקיים המבחן התרבותי האמיתי של החברה הישראלית. ורק כאן נוכל לקבוע באמת האם מדינת ישראל היא מדינה שבה יכולות להתקיים אוכלוסיות שונות, זו לצד זו, בשלום ובהרמוניה, לפחות יחסית.

 בשביל שזה יקרה, כולנו צריכים להוכיח את היכולת הזו. עלינו להבין כי מאחר ונגזר עלינו לחיות יחד, יש להפוך את האתגר הירושלמי לראשון במעלה מבחינת סדר היום של הציבור הישראלי ומקבלי ההחלטות, כי מה שקורא בירושלים, יקרא בעוד 10-20 שנה בכל שאר הארץ. כולנו צריכים להבין כי ירושלים שייכת לכולנו, לא רק לדתיים או לחרדים, וכי לא ניתן לוותר עליה. היא אינה סתם עוד עיר ואם בישראל, ואפילו לא עוד סתם עיר בירה. ירושלים הוא מוקד להתעניינות ומחלוקת בינלאומית, שחייבת לבוא על פתרונה ביום מן הימים, בשביל שנוכל להצליח לקיים כאן חברה מתוקנת לבסוף.

 לכן, העלו את ירושלים על ראש שמחתכם, אבל זכרו את מה צריך לחגוג ולמה. ציונו של יום ירושלים מהווה אמירה חשובה אודות המחויבות של ככל החברה הישראלי לעתידה של העיר, והרצון לחזות בירושלים מאוחדת באמת ביום מן הימים. אך כאמור, אחדות ירושלים האמיתית, כמו הפילוג שבה, עובר במקום אחר ממה שאנחנו רגילים לחשוב

 יום ירושלים שמח.

על טלפונים אבודים, יום עצמאות ותודעת קיום כוזבת

ביום העצמאות האחרון, עם שוך החגיגות במרכז הבירה, תפסתי טרמפ עם ידיד של ידיד (שבזכות אירועי הימים האחרונים הפך בעצמו לידיד מדרגה ראשונה) לביתי הקט. כאשר חזרתי הביתה, גיליתי כי הטלפון הנייד שלי נעדר. טוב, חשבתי לעצמי, נלך לישון ומחר נפתור את העניין.

לאחר שקמתי בשעה מכובדת, אי שם לקראת חצות היום, התחלתי בחיפוש הטלפון האובד. האופציות היו שלוש: או שהוא מתחבא אי שם בבית, או שהוא נשכח בבית הקפה שבילינו בו לפני חזרתנו הביתה, או שהוא נשכח על הטרמפ של אותו ידיד. לאחר מספר שעות של בירורים וחיפושים, התבררה האופציה השלישית כנכונה.
מסקנה: כאשר אתם מתלבטים בין אפשרויות, תסמנו ג'. הכי טוב.

במקרה הזה, זה באמת היה הכי טוב, משום שאותו ידיד מתגורר בפתח תקוה. לשמחתי, נודע לי כי הוא מגיע לירושלים ביום ה' בלילה, כך שמובטחים לי יומיים וחצי של שכרון חושים ללא נייד.

איכשהוא, חווית החיים ללא טלפון נייד היא פשוט נפלאה בדרך כלל. משום מה, תמיד כאשר אני מאבד\שוכח\הורס\מרסק טלפון נייד כזה או אחר, אני זוכה בכמה ימים של שקט יחסי ומבורך. שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא אדם מצולצל באופן מיוחד, ולא זוכה להמון שיחות במהלך היום. אך עדיין, משהו בחווית האי זמינות הניידת הופך את החיים לקלים ורגועים הרבה יותר.

המחשבה הזו הביאה אותי למסנקה, ללא כל ספק, כי טלפונים ניידים יכולים בקלות להיות יותר נזק מתועלת, ויותר כאב ראש (תרתי משמע) מאשר ניקוי ראש. אותם מכשירים נפוצים כמעט לכל, אשר נועדו להקל על חיינו, הופכים את חיינו למטרד. מדוע?

הטכנולוגיה גובה מאיתנו מחירים, על חשבון העלייה ברמת החיים היחסית שהיא מספקת. הניידות בתקשורת מאפשרת לנו לחסוך זמן רב יחסית בהמתנה להתקשרות עם אדם כלשהוא, ומאפשרת לנו נגישות להרבה יותר אנשים בהרבה פחות זמן. עם זאת, זה גם הדבר שהופך אותה לבעייתית.

עידן המידע הדיגיטלי שאנחנו נמצאים בעיצומו כעת, הוא עידן בו הזמינות היא כמעט ערך עליון. מצופה מאיתנו, בצורה כזו או אחרת, להיות בזמינות גבוהה כמעט תמיד, בתמורה לניידות. מי שבוחר לנהוג אחרת, זוכה פעמים רבות למבטי תמיהה ותגובות לא בהכרח מחמיאות. אנחנו מצופים 'ליישר קו' עם הנוהג החברתי, ולקחת כולנו חלק בחגיגת הזמינות הבלתי פוסקת.

לחיים בצורה כזאת, כאמור, יש מחירים. המחיר הגדול ביותר לדעתי הוא שלוות הנפש. הזמינות דורשת מאיתנו לוותר על שלוות הנפש שלנו, ומביאה אותנו לתחושה של חוסר נוחות, שלא לומר חרדה, שמא מישהו מחפש אותנו ושלא נהיה זמינים אליו.

כיצד זה קרה? בתור בן לדור שלא נולד לתוך מהפכת הסלולר, וזוכר את הימים המאושרים של טלפוני האסימונים והחוגה, בהם היית אשכרה צריך לקבוע מראש עם אנשים, ולא סתם להתקשר אליהם בכל עת, קשה לי להבין איך כל כך מהר דפוסי התקשורת שלנו השתנו כמעט ללא היכר. תוך מספר שנים מעטות ביותר, כולנו התנדבנו לקחת חלק במערך התקשורת החדש, על אף המחירים שהוא דורש מאיתנו. מדוע?

תהליך זה לא היה קורה ללא התנדבות והתגייסות מלאה מצידנו. כולנו כרתנו ברית לא כתובה, המבטאת הלכה למעשה את נכונותנו להקריב את שעות הפרטיות שלנו לטובת זמינות מלאה. בתמורה, אנחנו זוכים לאותה זמינות בחזרה. אך האם זה אכן פרס? או שמא מדובר בעונש?

משום מה, רק עצם העובדה שאנחנו מסתובבים עם מכשיר דלוק בכיס או בתיק הופכת אותנו ללחוצים יותר. קשה לי להסביר את זה, למעט המחשבה שיכול להיות שבאמת יש משהו מטריד באופן אובייקטיבי בנוכחותו של הטלפון הסלולרי. לעניין הזה יכולות להיות מספר תשובות, אך בשורה התחתונה: כאשר אני עם טלפון דלוק, אני הרבה יותר דלוק בעצמי, ועוסק הרבה יותר בהאם התקשרו אלי, מי, מתי ולמה. המחשבה על עצם זמינותי מעסיקה אותי שעות נוספות, ונמצאת שם תמיד, גם בשינה.

לשמחתי, אך גם לצערי, אינני עוסק למחייתי בהצלת חיים, ולכן לא צריך להיות באמת זמין 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. רוב השיחות שאני עורך ומקבל ניתנות למענה של לפחות כמה שעות, בלי שייגרם שום נזק אמיתי. פשוט צריך לדעת להיערך בהתאם, כמו פעם.

הטבע של טנכולוגיה הוא כנראה כזה שגורם לך להרגיש כאילו לא היית מסוגל להסתדר בלעדיה, ולא להבין איך הצלחת לשרוד לפני כניסתה לתמונה. ובכן, פשפוש בזיכרוני בפרקים נבחרים מילדותי הטרום-סלולארית לא הצלחי להביא אותי למסקנה כי חיי בלתי אפשריים ללא אותו מכשיר. להיפך, היה בזה דווקא משהו הרבה יותר עצמאי, מאפשר ומשחרר, שנתן לנו את היכולת לדעת להסתדר לבד הרבה יותר טוב. שוב, אנחנו משלמים מחירים על עלייה ברמת החיים: פגיעה בעצם יכולתנו להסתדר עם טכנולוגיה, אך גם מספיק טוב בלעדיה.

אפשר למתוח את הטענה שלי לקיצוניות אד אבסורדום ולטעון כי אני יכול באותה מידה לוותר גם על טלפונים רגילים, חשמל, מים זורמים וכ'ו. אך אני לא רוצה להביע טענה כוללת, אלא רק להעלות נקודה המנסה להחזיר את הדברים לאיזון. אינני מחובבי האנטי-טכנולוגיה, ואינני מייחל ליום בו בני אדם יחזרו לחיות במערות. ההפך. אני חושב שיש הרבה דברים טובים בטכנולוגיה, אך לא כולם באמת משרתים את המטרות שאנחנו מציבים לעצמנו בחיים.

לכן, מעתה, אני פוצח במנהג חדש: הטלפון הנייד יהיה סגור רוב שעות היום, וישמש אותי רק במקרים בהם הוא באמת הכרחי, למשל כשצריך לפגוש מישהו או לסדר משהו דחוף. בשאר הזמן, ישב בנחת בכיס התיק, ויספוג הודעות להנאתו. כמו שאמרתי, אני אחד מאותם אנשים שיש להם את הפרבילגיה לעסוק למחייתם בדברים בהם נדרשת זמינות נמוכה יותר. בעידן בו יש לכל אחד פייסבוק ואי-מייל הפתוחים ברוב שעות היום, אין שום סיבה אמיתית גם להחזיק טלפון דלוק בנוסף.

טכנולוגית הזמינות הולכת ומתקדמת לדעתי למצב בו היא מייתרת את עצמה: מרוב זמינות של אמצעי תקשורת מרובים, כבר לא צריך באמת להיות זמין באמצעי מסוים. מרוב שיש ריבוי אופציות לתקשורת מיידית, כבר אין צורך במכשירים מסורתיים יותר. אני לא מומחה גדול באבולוציה של הטכנולוגיה, אבל התחושה שלי היא שבסוף הכל יתחבר למכשיר אחד שעושה את הכל, ואז בעצם כבר לא יהיה צורך בטלפון הסלולרי, וזמנו יעבור מן העולם.

ועד אז, חפשו אותי במייל

שבת שלום ושקט מסלולרי