מילות כדורבנים (או: כמה ציוצים על פוליטיקה)

פוליטיקה, כידוע, היא תחום מסובך מאוד. ישנן שתי סיבות לכך:

א. פוליטיקה קיימת בכל מקום. כלומר, בכל מקום שיש בו אנשים שצריכים להחליט לגבי החיים שלהם, ישנה פוליטיקה. פוליטיקה היא אומנות קבלת ההחלטות המשותפת.

ב. אנשים נוטים לאהוב כוח. והכוח נוטה להשחית. אבל לא כל כוח משחית, וגם הנטייה לאהוב כוח משתנה בהתאם למטרה.

אריסטו אמר שהאדם הוא יצור חברתי\פוליטי. הכוונה היא שהעיסוק שלנו בענייני המדינה והציבור הוא לא רק חלק מהטבע שלנו וביטוי שלו, אלא גם מימוש של הפוטנציאל המצוי בנו כאנשים חברתיים.

למה זה מעניין? משום שבפוליטיקה יש הרבה אקשן. בתור פעיל פוליטי, אני חייב להודות שהרבה פעמים זה כיף לראות מערכות בחירות ולקחת בהן חלק. מלא אנשים מתווכחים, עושים רעש וצבע ומנסים למשוך תשומת לב. אבל זה לא הכל. בפוליטיקה יש גם אלמנט מאוד צבוע וכוחני, שאליו כמובן קשה להתחבר. בפוליטיקה אנשים מנסים למכור את עצמם (כמו בתחומים אחרים), אבל העניין בפוליטיקה הוא שקשה להפריד בין האמת לבין הכוח שמתחבר אליה. וזה בדיוק מה שמעניין בכל הסיפור.

פוליטיקה היא המקום שבו הפער בין האידיאלים לבין המימוש שלהם יכול להיות הכי גדול. למה? משום שמצד אחד בפוליטיקה חייבים להיות אידיאלים. אף אחד לא יגיד לך שהוא סתם רוצה כוח. תמיד יהיה שם איזה אידיאל נשגב ועליון אשר אנשים טוענים שהם פועלים בשמו. אבל הרבה פעמים אנשים פשוט רוצים כוח, ומשתמשים בערכים כתירוץ, בטענה שהם היחידים שמחזיקים בהם, ושאם אתה מאמין בערכים אלו אתה צריך לתמוך בהם. למשל, אם אתה מאמין בדמוקרטיה, אתה צריך להצביע למפלגה היחידה שהיא *באמת* דמוקרטית. כל זה משום שמפלגות בשוק החופשי מתחרות אחד בשנייה על תשומת לבו של הבוחר, או המשאב החשוב ביותר: הקול שלו.

כיצד מתמודדים עם הפער הזה? פוליטיקה, כידוע, יכולה להיות עסק מאוד מגעיל. היא מושכת אנשים שרוצים כוח בשביל לקדם אינטרסים אישיים, ומרחיקה אנשים שרוצים לקדם את האינטרס של הכלל. יש הבדל גדול בין מי שרוצה כוח ומוכן לאמץ אידיאולוגיה בשביל להשיג אותו, לבין מי שרוצה אידיאולוגיה ומוכן לאמץ כוח בשביל להגשים אותה. לצערי הרב, הרבה פעמים ידם של הראשונים היא על העליונה. פשוט כי קל להם יותר לשרוד בתוך המערכת הזו, והם פחות מחויבים לכללי משחק של הגינות, כנות ותחרות בריאה.

מרקס אמר כידוע שהמציאות בנויה כפירמידה המחולקת לשני חלקים: הבסיס, המכיל את אמצעי הייצור (כלומר ההון) ומבנה העל, המכיל את יחסי הייצור, קרי האידיאולוגיה, התרבות והיחסים החברתיים המצדיקים את המצב של אמצעי הייצור ומאפשר למערכת להמשיך להתקיים באמצעות שיעבוד תודעתי של הפרולטריון. מהבחינה הזו, כל אידיאולוגיה שאינה מונעת מהאינטרסים של הפרולטריון ומסייעת להגשים אותם היא בעצם שקרית, ונועדה לסמא את עיניהם. אם כך, מה זה אומר על פוליטיקה?

ברור שיש המון שקר בפוליטיקה, וכל עוד העם מתנהג באופן עדרי המשחק הזה ימשיך להתקיים. אפלטון אמר שהדמוקרטיה היא מערכת שכושלת באופן טבעי, משום שהיא מעניקה שוויון לאילו שאינם שווים, קרי שאין להם את היכולת לקרוא את המציאות ולהבין אותה באותה רמה. הוא כמובן חשב שלכן צריך לרכז את ענייני השלטון בידיהם של קומץ אריסטוקרטים חכמים, ובראשם המלך הפילוסוף. אבל כאשר אין מלך פילוסוף, ולא ברור מיהי אותה קבוצת אנשים החכמה והמוכשרת מכולם. כמו כן, כידוע לנו מהמהפכה הקומוניסטית, גם כאשר קומץ אנשים אידיאולוגיים וחכמים תופשים את השלטון, הם יכולים מאוד בקלות להשחית את עצמם ולהפוך להיות מה'רעים', אותם אנשים שהם יצאו נגדם מלכתכילה.

כל עוד אנחנו חיים בתוך מערכת דמוקרטית, אין לנו ברירה אלא להמשיך ולשחק את המשחק, ולהיזהר מהאפשרות שנלך לאיבוד בדרך וניכשל במעשינו. שחיתות אינה רק עניין חוקי של קבלת טובות הנאה, אלא גם, ואולי בראש ובראשונה, עניין של מידות פנימיות. אבל המידות שלנו יכולות להתקלקל בכל מקום שיש בו פוליטיקה, קרי בכל מערכת או מבנה שיש בה כוח. לכן בכל מקרה צריך לשים לב, גם אם אנחנו לא פעילים פוליטיים.

בקיצור, בואו נפסיק לפחד, ונבין שהכוח בידיים שלנו, למרות הכל. ככל שיהיו יותר אנשים מעורבים ואכפתיים בתוך המערכת הזו, שיעבדו ביחד וישמרו אחד על השני, ככה יקטן הכוח של אלו המוציאים לפוליטיקה את השם הרע שלה, ושמהם אנחנו מתרחקים כל הזמן. ההתרחקות שלנו מפוליטיקה מלווה גם בחשדנות ובציניות כלפי כל מי שמנסה לקדם איזשהוא מהלך, וחבל. כי זה משאיר את הפוליטיקה ככוח ללא ערכים, ואת הערכים ללא כוח. הפיצול הדואליסטי ביניהם, שכל כך תואם את תמונת המציאות הדיכוטומית-דתית מאז ימי אפלטון של חומר-רוח, אמת-שקר, טוב-רע וכו'. אבל תמונת העולם הזו היא בעצמה שקרית, משום שהדברים הם תמיד יותר מורכבים, ומזיקה, משום הסיבות שתיארנו לעיל.

אם נגזר עלינו להיות בני חורין, אז כדי שלפחות נעשה את זה כמו שצריך

פורסם בקטגוריה Uncategorized | השאירו תגובה

עכשיו זה הזמן! קריאה לאי ציות אזרחי לא אלים במחאה על חוק החרם להצלת הדמוקרטיה

עכשיו זה הזמן! קריאה לאי ציות אזרחי לא אלים במחאה על חוק החרם להצלת הדמוקרטיה

כאשר אסרו על ההודים בבריטניה בתקופת גנדי את חופש ההתאגדות והשביתה, התשובה הייתה החרמת הבדים האנגלים והפקעת המלח מידי הבריטים חזרה לידי ההודים. מהלך זה היה הקש ששבר את גב הגמל של השלטון הבריטי, שגרם לו לפעול באלימות מאסיבית כנגד ההודים. לאחר שהשתמשו בכל אמצעי אפשרי, כולל טבח, מעצרים המוניים ואלימות ברוטאלית, נסללה דרך המלח של ההודים לעצמאות.

מהו חרם צרכנים?

חרם צרכנים הוא אחד הכלים הלגיטימיים במשטר דמוקרטי להביע מחאה והתנגדות. מעצם עקרונות הדמוקרטיה, זכותו של אדם להחרים מוצרים של חברה מסוימת מסיבה זו או אחרת הנראית לו נכונה. על אף שפעמים רבות הוא יכול להיות מיותר ומטופש, הוא מגן על זכותו של האזרח להשפיע על סדר היום הכלכלי של המדינה באמצעים לגיטימיים ולקבוע היכן הוא משקיע את כספו כצרכן.

מה כל כך מפריע בחוק החרם?

חוק החרם קובע כי לאדם או קבוצה אסור לקרוא לחרם על כל אדם או קבוצה אחרת בישראל משיקולים גיאוגרפיים, ואסור לו לשתף פעולה עם חברות המחרימות את ישראל, אנשים או חלקים גיאוגרפיים ממנה. כלומר, אם אני רוצה להחרים מוצרים מאזור מסוים, אסור לי לעשות כך מעצם היותם מאזור מסוים. דבר זה גורם למעשה להפקעת אחת הזכויות הבסיסיות של אזרח במשטר דמוקרטי, והיא הזכות להביא את מחאתו באמצעים צרכניים. הטענה, כביכול, היא שהדבר מונע פגיעה בישראל ובכלכלה שלה. אך כל מי שעיניו בראשו ידע בקלות מהי מטרת החוק ומהי שאיפתו, שאינה חפה כלל משיקולים פוליטיים ברורים.

בפועל, החוק מונע מתושבים את האפשרות להחרים את מוצרי ההתנחלויות, ואף דורש פיצוי כספי למוחרמים באופן שאינו תואם כלל את הנזק הנגרם. לכאורה נראה שהחוק מגן על האזרחים מפגיעה, אך בפועל הוא מונע מהם את הזכות לחרם צרכני, ובכך מהווה סכנה גדולה לדמוקרטיה וזכויות האזרח. מדוע? משום שכאשר שוללים מאדם את זכותו לחרם צרכנים, שוללים ממנו למעשה את הזכות שלו כאדם להחליט במה הוא מוכן להשקיע. לצורך העניין, אם אני רוצה למחות כנגד מחירי הקוטג', הדבר יהא אסור עלי משום שאני פוגע בחברת תנובה. תנובה הרוויחה, אבל אני הפסדתי, כי אני מאבד את היכולת שלי להגן עלי כצרכן מפני מעשים לא לגיטימיים של חברה זו או אחרת. הגיוני, לא?

כמו באמריקה?!

תומכי החוק טוענים שהוא משווה את המצב בישראל לזה שבארה"ב, גם שם ישנו חוק האוסר על אדם להחרים תאגידים אמריקאיים. ההבדל העיקרי הוא שבחוק האמריקאי אין שום התייחסות לשיקול הגיאוגרפי, ואדם יכול להחרים מוצרים הבאים ממקום זה או אחר. לכן ההשוואה הזו אינה במקומה ואינה עומדת במבחן המציאות.

מהיכן נושבת הרוח?

חוק החרם לא נועד בשביל להגן על מדינת ישראל ככלל. הוא נועד להגן ספציפית בעיקר על ההתנחלויות, ולמנוע מצב בו יהיה לגיטימי להחרים את המוצרים שלהן. מדוע? משום שהחרם על ההתנחלויות נתפש כאיום על המשך קיומה של המדינה. הקולות הקוראים להחרים מוצרי התנחלויות בחו"ל יוצרים דה לגיטימציה לשלטון הישראלי בשטחים, ובכך מעמידים בסימן שאלה את המשך הלגיטימציה של מפעל ההתנחלויות. את זה, ממשלת האימים שלנו כמובן שלא מוכנה לספוג. לכן היא משתמשת בכלים שונים כדי למנוע ביקורת עליה מבית ומבחוץ. תחילה ועדת חקירה לארגוני השמאל, אח"כ חוק הנכבה, ועכשיו זה. כשמעמידים את הדברים בשורה אחד אחרי השני, ברור לאן הדברים הולכים. אי אפשר לנתק בין זהות המחוקקים לבין האופי שבו החוק יחול.

אז מה הפיתרון?

כאשר מפקיעים מאדם את הזכות שלו לחרם צרכנים, הפיתרון האחרון שלו הוא מרי אזרחי לא אלים, קרי מצב בו אדם מסרב לשתף פעולה עם חוק כזה או אחר, ומוחה כנגדו בכל דרך דמוקרטית אפשרית. מדוע? משום שבמדינה דמוקרטית, האזרח חייב לשמור לעצמו את הזכות להתנגד באופן דמוקרטי לחוקים אנטי דמוקרטיים, בשם הדמוקרטיה. המשוואה היא פשוטה: במשטר  דמוקרטי, הציות לחוק הוא הכרחי, כל עוד החוקים עצמם הם דמוקרטיים. כאשר אדם מסרב לקיים חוקים דמוקרטיים, הוא פועל באופן אנטי דמוקרטי, ולכן בשם הדמוקרטיה מותר לשלול ממנו את זכויות הפרט שלו (למשל, האיסור על רצח). מאידך, כאשר המשטר הדמוקרטי מחוקק חוקים לא דמוקרטיים, אזי הוא מאבד את הלגיטימציה שלו כלפי האזרחים, ולכן בשם הדמוקרטיה יש להתנגד אליהם. במשטר דמוקרטי, אדם חייב לשמור לעצמו את הזכות להתנגד לחוקים אנטי דמוקרטיים, אחרת הדמוקרטיה מאבדת מתוכנה. כל הוא עצמו עושה זאת בכלים דמוקרטיים, הדבר לגיטימי ואף הכרחי.

שיתוף פעולה עם חוק כחוק החרם יהיה ירייה עצמית ברגלי הדמוקרטיה, והליכה של צעד נוסף על עבר תהום הפאשיזם. על כן צריך להתנגד אליו בכל אמצעי דמוקרטי לגיטימי, כולל הפגנות, עתירה ייצוגית לבג"צ, חרם צרכנים מסיבי ואף נכונות להיחקר ולהיעצר בשל כך.

מחאה אזרחית לא אלימה הינה הפיתרון האחרון לפני שלילת הזכות למחאה לגיטימית במשטר דמוקרטי. אם לא נוכל לעשות זאת כצרכנים, אזי נעשה זאת כאזרחים.

וזה עובד?

אם עושים את זה נכון, אז כן. עובדה: בהודו, המחאה העממית הביאה לאי סדר אזרחי תוך שמירה על עיקרון האי אלימות. זה לקח קצת זמן, אך הצליח בסוף. האימפריה הבריטית התקפלה עם הזמן בין הרגליים וחזרה הביתה. וכאן מדובר עוד בשלטון זר ואלים. אצלנו, המצב הרבה יותר פשוט. כל מה שצריך לעשות הוא להביע אכפתיות. זה עבד בארה"ב, ברה"מ, צרפת, גרמניה, צ'כיה, מצרים, תוניסיה ובמקומות רבים נוספים. לפעמים בלי שנורה כדור אחד מצד המפגינים. זה אמנם היה מפלט אחרון, אך לא חייבים להגיע לשם: אפשר לעצור את הרכבת בעודה נוסעת, בלי להגיע לתחנה הסופית. כל מה שצריך לעשות הוא לצאת מהאדישות, להביע קצת אכפתיות ולהבין שהכוח, על אף הכול, עדיין נמצא בידיים שלנו.

ומה עם לא בא לי דמוקרטיה? למה זה צריך להטריד אותי בכלל?

בינינו, זו לא רק הדמוקרטיה שמונחת על הכף, אלא גם עתידה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. כי כשהמדינה תהפוך בהדרגה ללא דמוקרטית, לא תהיה לנו הצדקה מוסרית להחזיק מיעוט לא יהודי ההולך וגדל תחת משטר של מדינה יהודית, והמדינה יהודית תאבד בפועל את תוכנה וצדקת קיומה. ככל שיעבור ויחלוף הזמן, והאיום הדמוגרפי ילך ויגדל, נאלץ לנקוט באמצעים קיצוניים יותר ויותר בשביל להבטיח את המשך קיומה של המדינה. עד שנגיע לנקודת האל חזור, בה לא נוכל יותר לשלוט במצב ולהצדיק את המשך קיומנו כמדינה יהודית. למעשה כל ההצדקה לקיומנו כמדינה יהודית המכילה רוב לא יהודי נובע אך ורק מהעובדה כי מתקיים כאן שוויון זכויות הלכה למעשה, בו המיעוט לא מופלה מעצם היותו מיעוט. ברגע שזה לא יקרה (וכרגע זה הכיוון שאנחנו צועדים בו בגאון), לא תהיה לנו את ההצדקה להמשיך ולקיים כאן מדינה בעלת רוב יהודי. ומכאן ההמשך ידוע לכולם. הדברים תלויים אחד בשני. לכן, כל מי שאולי לא חרד לדמוקרטיה, אבל כן חרד לאופייה היהודי של המדינה, צריך לחשוב טוב טוב על ההשלכות של המהלך הזה.

אז מה עושים עכשיו?

השמיעו קול מחאה. חתמו על עצומות, ארגנו הפגנות, צאו לרחוב או כנסו לפייסבוק, הכריזו קבל עם ועדה כי אינכם מוכנים לוותר על הזכות שלכם כאזרחים לקבוע את סדר יומה של המדינה. אל תחכו שהרכבת תגיע לתחנה האחרונה, רק בשביל לגלות ששכחנו לרדת בזמן. זה עבד לשכנים שלנו עם משטרים הרבה יותר דכאניים ואפלים, אין שום סיבה שזה לא יצליח לנו.

הדמוקרטיה הישראלית בסכנה, והחוק הזה הוא רק חוליה אחת בשרשרת הולכת ומתארכת של חוקים אנטי דמוקרטיים וגזעניים. ציבורים הולכים וגדלים במדינה מפנים עורף לדמוקרטיה ולסמלי השלטון שלה. הכנסת בכבודה ובעצמה מחסלת את עצמה לדעת והופכת לגוף מיותר וחסר ערך. במצב כזה, אף אחד כבר לא יכול להתלונן על שום דבר, כי לנו כאזרחים כבר לא נותר שום דבר לעשות. נותרה רק ברירה אחרת: להתנגד בכל דרך לגיטימית אפשרית, במסגרת חוקי המשחק הדמוקרטיים. אולי שכחנו את העבר, אבל אסור לנו לשכוח את העתיד. הדמוקרטיה מחייבת אותנו להיאבק בשמה ולמענה כשהיא מאוימת, אך חייבים לעשות זאת בכלים דמורטיים. אחרת אנחנו משחקים לידיים של אויבינו הגדולים. כל הצעה מעשית העומדת במבחן הזה צריכה להילקח בחשבון.

אחרי הכול, זה העתיד שלנו, של המדינה שלנו ושל העם היהודי שמונח על הפרק. האם אתם מוכנים לעשות משהו בנידון? אם כן, מקומכם איתנו. הצטרפו אלינו לקרב הלפני אחרון על הדמוקרטיה הישראלית, לפני שיהיה מאוחר מדי.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | השאירו תגובה

לעולם לא תבינו

כל אותם היועצים הנחמדים, לעולם לא תבינו אותנו, הבודדים. לעולם לא תבינו מה זה לחיות בלי אהבה, כי אתם כבר לא שם. ומי שנמצא 'מהצד השני', שוכח מהר מאוד מה להיות ב'צד' האחר' של אלו שעומדים מצידו השני של המתרס, ומחכים. מחכים למה? למי?

לזה שיעזור להם לעבור לצד השני. לצד של המנצחים. של השמחים. של המוצלחים והמאושרים. וכל החרא הזה. כי בצד שלנו, החיים לא משהו בכלל. אצלנו, החיים הם רק הצגה, שנועדה לטשטש ולהסתיר את האמת. הקשה, המרה, הפשוטה- שאין. ואולי גם לא יהיה. ואי אפשר לדעת.

לעזאזל, החיים הללו הם בדיחה מהלכת על שתיים. השתיים שלי. פשוט מגוכח, ומעורר רחמים. חסר פואנטה לחלוטין. מה הטעם בחיים אם אין בהם נחמה? מה הטעם בחיים בהם הדברים הבסיסיים ביותר הנחוצים לאושרו של אדם אינם מוגשמים? חיים של הליכה בתלם, של קיבעון מחשבתי, של רדידות רגשית וטמטום חושים. למה? למה אי אפשר להתחיל מהבסיס, ועל זה לבנות את התוספות? למי אי אפשר להבטיח את הקיום האנושי, את האושר הבסיסי? למה אנשים צריכים לסבול? להיות אומללים? איפה התכנית הגדולה בכל הסיפור הזה?

כנראה שנאלץ, שוב, להישאר ללא תשובה. לא נורא, לפחות בזה אנחנו מורגלים. לזה כבר התרגלנו. את זה אנחנו מכירים. התאהבנו בסבל של עצמנו, כי לא הצלחנו להתאהב באף אחד אחר. הזוגיות עם הסבל שלנו היא תחליף לזוגיות אמיתית עם אדם אחר.

ואת זה אתם לא תבינו. כי בתכל'ס, למה שתבינו? הרי אתם כבר לא שם. ויש לכם את החיים הטובים שלכם, שאני כל כך מקנא בהם. כן, אתם הגיבורים של חיי. אתם מסמלים בעיני את נצחון הרוח, את האמונה באדם, את היכולת שיהיה אחרת. אתם האידידאה שלשמה צריך לחנך את הדור הצעיר ואליה כולנו צריכים לשאוף: אורח חיים בורגני, רטוב כזה, דביק וחמים, אבל לא יותר מדי. כדי שיהיה קצת מקום לאחרים בתוך כלוב הציפורים האקזוטי שלכם, שיצרתם במו ידיכם ועמלכם, כדי שגם לכם תהיה קצת נחת בעולם המזיע וחסר המצפן הזה.

לעזאזל, למה לעולם דבר כמו אהבה, אם היא אינה מתחלקת בין כולם? מה הטעם באהבה, אם היא נחלתם של מעטים בלבד? מה הטעם בחיים ללא אהבת אמת? גורנישט.

אני מכריז על הפסקת אש. ביני לבין החיים. כי נמאס לי להלחם. זה לא כיף יותר. לא שזה היה אי פעם כיף באמת, פשוט עכשיו זה הזמן באמת להפסיק. הדיל הוא כזה: אני מספיק לצפות מכם למשהו אמיתי, ואתם מפסיקים להעניש אותי על הרצון הזה. לי זה נראה די הוגן. דיל? ככה כולנו נרוויח מזה: אני אשאר לי בביצה האפרורית שלי, ואתם תחסכו את המאמצים לשנות אותי ולחנך אותי לרצות משהו אחר. ככה כולנו נחיה בשקט, ולא נדע עוד צער.

ואם תצליחו להבין את זה, באמת, תגידו לי. אולי נוכל לעשות עם זה משהו.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

ירושלים- העיר שחולקה לה יחדיו?

יום ירושלים, תשע"א

היום יום ירושלים, ואיתו גם ההזדמנות והצורך להעלות מחדש את שאלת עתידה של ירושלים ומעמדה בציבור הישראלי. לצערי, לחלקים נרחבים בציבור הישראלי, כולל במגזר אליו אני משתייך, אין חשיבות אמיתית לשאלת עתידה של ירושלים. רבים מהתלמידים בציבור החילוני כלל לא ביקרו בירושלים במסגרת פעילותם הבית ספרית, ובאופן כללי העיר נתפשת באופן שלילי מאוד בקרב אנשים רבים. ומדוע?

 האם הדימוי הבעייתי שנוצר לירושלים מוצדק? כל בר דעת יודע שירושלים היא עיר קשה ובעייתית, המנקזת לתוכה מתחים ושסעים רבים בחברה הישראלית: יהודים-ערבים, עניים-עשירים, מזרחים-אשכנזים, חרדים-חילונים, עולים-ותיקים וכ'ו. כל אלו מתנקזים לתוך עיר ששטחה המוניציפאלי גדול מזה של פאריס. בנוסף, תוסיפו את שינוי המאזן הדמוגרפי והעזיבה העקבית של צעירים מהעיר, הרכבת הקלה והפקקים הבלתי נסבלים, וקיבלתם עיר מזדקנת, ענייה ובלתי ידידותית למתגורר.

 עם זאת, ירושלים היא לא רק העיר הגדולה והענייה ביותר במדינה, אלא גם עיר הבירה שלה, וככזו היא גם בעלת החשיבות הגדולה ביותר. לא רק למי שמאמין בקדושתה (יהיו אלו נוצרים, יהודים או מוסלמים), אלא גם לכל אדם באשר הוא. לחשיבות הזו ישנה השלכה על כל מה שקורה במדינה. ירושלים היא מיקרוקוסמוס לחברה הישראלית כולה, וככזו יש לבחון את מה שקורה בה בראיית מאקרו רחבה.

 ידוע כי כאשר עיר הבירה נופלת, הקרב נגמר. האם מתחולל קרב על ירושלים? כנגד מי? מדוע נלחמים? והאם יש סיכוי לנצח? ראשית כל, אנשים רבים תופשים את הקרב על ירושלים בפרדיגמה לאומית, ערבים מול יהודים. בתוך פרדיגמה כזו, השאלה החשובה לגבי ירושלים תהיה שאלת 'אחדות' העיר- האם 'לחלק' או 'לחזק', להשאיר את מזרח העיר בידיים ישראליות או לא? אבל האמת היא, שהמחלוקת האמיתית לדעתי לגבי עתיד ירושלים עוברת סביב קווי מתאר אחרים, כלכליים-חברתיים ותרבותיים

 בירושלים מתקיימות אוכלוסיות שונות בצפיפות יחסית, בעיקר באזור מרכז העיר, אך לא נפגשות בהכרח אחת עם השנייה. בירושלים מתקיים מרחב קבוע של רב תרבותיות, היכול בכל רגע להגיע להתלקחות ופיצוץ. העניין הלאומי-דתי הוא חלק גדול מהסיפור הזה, אך לא בכך מסתיים העניין. העיר מחולקת מבפנים, משוסעת לשסעים העוברים בין קווי גבול וירטואליים, המחלקים אותה לאלו שיש להם ואלו שאין להם: אלו שידם משגת דירה מחוץ לעיר ויכולים לעזוב, לבין אלו שנידונו לחיות בה לנצח, בין אלו הזוכים למצוא בה מקום עבודה וחינוך ראוי לילדים, לבין אלו שלא, בין אלו היכולים לקיים בה אורח חיים חופשי, לבין אלו הנידונים לחיות תחת איום מתמשך.

 קו המחלוקת של ירושלים עובר לא רק בין עיסאוויה להר הצופים, בין ואדי ג'וז לרמות אשכול, בין ממילא לסילוואן ובין שועפט לגבעה הצרפתית. הוא עובר גם בין רחביה לנחלאות, בין קטמון הישנה לחדשה, בין קרית משה לבית הכרם ובין מאה שערים לנחלת שבעה. הפערים התרבותיים והאידיאולוגים גדולים. אך עדיין מצליחים לחיות ביחד בשלום ושלווה יחסיים. מדוע?

 משום שירושלים מטבעה היא עיר שיודעת להכיל ולקבל שונות וגיוון. למעשה, היא חייבת לעשות כך, מעצם היותה עיר משוסעת ומגוונת. האוכלוסיות מתערבבות אחת בשנייה, גם אם לא באופן מלא, ויוצרות מרקם מעניין של חיים משותפים. בפועל, נידונו לחיות ביחד ולחלוק את העיר הזו בין הקבוצות. בירושלים לא יכול להתקיים מונופול חילוני, חרדי, דתי לאומי או ערבי. בירושלים תמיד יתקיימו אוכלוסיות שונות זו לצד זו, שיחלקו בשמחה ובכאב, בצרות ובהצלחות, בבעיות ובהישגים

 לכן, צריך לחגוג את יום ירושלים, ואת איחודה של העיר, אך האמיתי. איחודה של ירושלים אינו איחודם של הכפרים הפלשתיניים, שמעולם לא היו חלק מירושלים, והכלתם בתוכה כפצצת זמן מתקתקת של פערים ואי שוויון. אכן, החזרה לכותל המערבי ולעיר העתיקה הוא דבר חשוב ומשמעותי לחיי העם היהודי. אך הישג זה כשלעצמו אינו יכול לבוא על חשבון סיפוחה של אוכלוסייה שלמה שאינה מעוניינת להיות חלק ממדינת ישראל, ומהווה איום על המאזן הדמוגרפי של העיר, הרגיש ממילא. איחודה האמיתי של ירושלים שצריך לחגוג הוא שאיפה לעתיד לבוא. כי כאן יתקיים המבחן התרבותי האמיתי של החברה הישראלית. ורק כאן נוכל לקבוע באמת האם מדינת ישראל היא מדינה שבה יכולות להתקיים אוכלוסיות שונות, זו לצד זו, בשלום ובהרמוניה, לפחות יחסית.

 בשביל שזה יקרה, כולנו צריכים להוכיח את היכולת הזו. עלינו להבין כי מאחר ונגזר עלינו לחיות יחד, יש להפוך את האתגר הירושלמי לראשון במעלה מבחינת סדר היום של הציבור הישראלי ומקבלי ההחלטות, כי מה שקורא בירושלים, יקרא בעוד 10-20 שנה בכל שאר הארץ. כולנו צריכים להבין כי ירושלים שייכת לכולנו, לא רק לדתיים או לחרדים, וכי לא ניתן לוותר עליה. היא אינה סתם עוד עיר ואם בישראל, ואפילו לא עוד סתם עיר בירה. ירושלים הוא מוקד להתעניינות ומחלוקת בינלאומית, שחייבת לבוא על פתרונה ביום מן הימים, בשביל שנוכל להצליח לקיים כאן חברה מתוקנת לבסוף.

 לכן, העלו את ירושלים על ראש שמחתכם, אבל זכרו את מה צריך לחגוג ולמה. ציונו של יום ירושלים מהווה אמירה חשובה אודות המחויבות של ככל החברה הישראלי לעתידה של העיר, והרצון לחזות בירושלים מאוחדת באמת ביום מן הימים. אך כאמור, אחדות ירושלים האמיתית, כמו הפילוג שבה, עובר במקום אחר ממה שאנחנו רגילים לחשוב

 יום ירושלים שמח.


פורסם בקטגוריה Uncategorized | השאירו תגובה

על טלפונים אבודים, יום עצמאות ותודעת קיום כוזבת

ביום העצמאות האחרון, עם שוך החגיגות במרכז הבירה, תפסתי טרמפ עם ידיד של ידיד (שבזכות אירועי הימים האחרונים הפך בעצמו לידיד מדרגה ראשונה) לביתי הקט. כאשר חזרתי הביתה, גיליתי כי הטלפון הנייד שלי נעדר. טוב, חשבתי לעצמי, נלך לישון ומחר נפתור את העניין.

לאחר שקמתי בשעה מכובדת, אי שם לקראת חצות היום, התחלתי בחיפוש הטלפון האובד. האופציות היו שלוש: או שהוא מתחבא אי שם בבית, או שהוא נשכח בבית הקפה שבילינו בו לפני חזרתנו הביתה, או שהוא נשכח על הטרמפ של אותו ידיד. לאחר מספר שעות של בירורים וחיפושים, התבררה האופציה השלישית כנכונה.
מסקנה: כאשר אתם מתלבטים בין אפשרויות, תסמנו ג'. הכי טוב.

במקרה הזה, זה באמת היה הכי טוב, משום שאותו ידיד מתגורר בפתח תקוה. לשמחתי, נודע לי כי הוא מגיע לירושלים ביום ה' בלילה, כך שמובטחים לי יומיים וחצי של שכרון חושים ללא נייד.

איכשהוא, חווית החיים ללא טלפון נייד היא פשוט נפלאה בדרך כלל. משום מה, תמיד כאשר אני מאבד\שוכח\הורס\מרסק טלפון נייד כזה או אחר, אני זוכה בכמה ימים של שקט יחסי ומבורך. שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא אדם מצולצל באופן מיוחד, ולא זוכה להמון שיחות במהלך היום. אך עדיין, משהו בחווית האי זמינות הניידת הופך את החיים לקלים ורגועים הרבה יותר.

המחשבה הזו הביאה אותי למסנקה, ללא כל ספק, כי טלפונים ניידים יכולים בקלות להיות יותר נזק מתועלת, ויותר כאב ראש (תרתי משמע) מאשר ניקוי ראש. אותם מכשירים נפוצים כמעט לכל, אשר נועדו להקל על חיינו, הופכים את חיינו למטרד. מדוע?

הטכנולוגיה גובה מאיתנו מחירים, על חשבון העלייה ברמת החיים היחסית שהיא מספקת. הניידות בתקשורת מאפשרת לנו לחסוך זמן רב יחסית בהמתנה להתקשרות עם אדם כלשהוא, ומאפשרת לנו נגישות להרבה יותר אנשים בהרבה פחות זמן. עם זאת, זה גם הדבר שהופך אותה לבעייתית.

עידן המידע הדיגיטלי שאנחנו נמצאים בעיצומו כעת, הוא עידן בו הזמינות היא כמעט ערך עליון. מצופה מאיתנו, בצורה כזו או אחרת, להיות בזמינות גבוהה כמעט תמיד, בתמורה לניידות. מי שבוחר לנהוג אחרת, זוכה פעמים רבות למבטי תמיהה ותגובות לא בהכרח מחמיאות. אנחנו מצופים 'ליישר קו' עם הנוהג החברתי, ולקחת כולנו חלק בחגיגת הזמינות הבלתי פוסקת.

לחיים בצורה כזאת, כאמור, יש מחירים. המחיר הגדול ביותר לדעתי הוא שלוות הנפש. הזמינות דורשת מאיתנו לוותר על שלוות הנפש שלנו, ומביאה אותנו לתחושה של חוסר נוחות, שלא לומר חרדה, שמא מישהו מחפש אותנו ושלא נהיה זמינים אליו.

כיצד זה קרה? בתור בן לדור שלא נולד לתוך מהפכת הסלולר, וזוכר את הימים המאושרים של טלפוני האסימונים והחוגה, בהם היית אשכרה צריך לקבוע מראש עם אנשים, ולא סתם להתקשר אליהם בכל עת, קשה לי להבין איך כל כך מהר דפוסי התקשורת שלנו השתנו כמעט ללא היכר. תוך מספר שנים מעטות ביותר, כולנו התנדבנו לקחת חלק במערך התקשורת החדש, על אף המחירים שהוא דורש מאיתנו. מדוע?

תהליך זה לא היה קורה ללא התנדבות והתגייסות מלאה מצידנו. כולנו כרתנו ברית לא כתובה, המבטאת הלכה למעשה את נכונותנו להקריב את שעות הפרטיות שלנו לטובת זמינות מלאה. בתמורה, אנחנו זוכים לאותה זמינות בחזרה. אך האם זה אכן פרס? או שמא מדובר בעונש?

משום מה, רק עצם העובדה שאנחנו מסתובבים עם מכשיר דלוק בכיס או בתיק הופכת אותנו ללחוצים יותר. קשה לי להסביר את זה, למעט המחשבה שיכול להיות שבאמת יש משהו מטריד באופן אובייקטיבי בנוכחותו של הטלפון הסלולרי. לעניין הזה יכולות להיות מספר תשובות, אך בשורה התחתונה: כאשר אני עם טלפון דלוק, אני הרבה יותר דלוק בעצמי, ועוסק הרבה יותר בהאם התקשרו אלי, מי, מתי ולמה. המחשבה על עצם זמינותי מעסיקה אותי שעות נוספות, ונמצאת שם תמיד, גם בשינה.

לשמחתי, אך גם לצערי, אינני עוסק למחייתי בהצלת חיים, ולכן לא צריך להיות באמת זמין 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. רוב השיחות שאני עורך ומקבל ניתנות למענה של לפחות כמה שעות, בלי שייגרם שום נזק אמיתי. פשוט צריך לדעת להיערך בהתאם, כמו פעם.

הטבע של טנכולוגיה הוא כנראה כזה שגורם לך להרגיש כאילו לא היית מסוגל להסתדר בלעדיה, ולא להבין איך הצלחת לשרוד לפני כניסתה לתמונה. ובכן, פשפוש בזיכרוני בפרקים נבחרים מילדותי הטרום-סלולארית לא הצלחי להביא אותי למסקנה כי חיי בלתי אפשריים ללא אותו מכשיר. להיפך, היה בזה דווקא משהו הרבה יותר עצמאי, מאפשר ומשחרר, שנתן לנו את היכולת לדעת להסתדר לבד הרבה יותר טוב. שוב, אנחנו משלמים מחירים על עלייה ברמת החיים: פגיעה בעצם יכולתנו להסתדר עם טכנולוגיה, אך גם מספיק טוב בלעדיה.

אפשר למתוח את הטענה שלי לקיצוניות אד אבסורדום ולטעון כי אני יכול באותה מידה לוותר גם על טלפונים רגילים, חשמל, מים זורמים וכ'ו. אך אני לא רוצה להביע טענה כוללת, אלא רק להעלות נקודה המנסה להחזיר את הדברים לאיזון. אינני מחובבי האנטי-טכנולוגיה, ואינני מייחל ליום בו בני אדם יחזרו לחיות במערות. ההפך. אני חושב שיש הרבה דברים טובים בטכנולוגיה, אך לא כולם באמת משרתים את המטרות שאנחנו מציבים לעצמנו בחיים.

לכן, מעתה, אני פוצח במנהג חדש: הטלפון הנייד יהיה סגור רוב שעות היום, וישמש אותי רק במקרים בהם הוא באמת הכרחי, למשל כשצריך לפגוש מישהו או לסדר משהו דחוף. בשאר הזמן, ישב בנחת בכיס התיק, ויספוג הודעות להנאתו. כמו שאמרתי, אני אחד מאותם אנשים שיש להם את הפרבילגיה לעסוק למחייתם בדברים בהם נדרשת זמינות נמוכה יותר. בעידן בו יש לכל אחד פייסבוק ואי-מייל הפתוחים ברוב שעות היום, אין שום סיבה אמיתית גם להחזיק טלפון דלוק בנוסף.

טכנולוגית הזמינות הולכת ומתקדמת לדעתי למצב בו היא מייתרת את עצמה: מרוב זמינות של אמצעי תקשורת מרובים, כבר לא צריך באמת להיות זמין באמצעי מסוים. מרוב שיש ריבוי אופציות לתקשורת מיידית, כבר אין צורך במכשירים מסורתיים יותר. אני לא מומחה גדול באבולוציה של הטכנולוגיה, אבל התחושה שלי היא שבסוף הכל יתחבר למכשיר אחד שעושה את הכל, ואז בעצם כבר לא יהיה צורך בטלפון הסלולרי, וזמנו יעבור מן העולם.

ועד אז, חפשו אותי במייל

שבת שלום ושקט מסלולרי

פורסם בקטגוריה Uncategorized | השאירו תגובה

קדושת החיים- יום הזיכרון תשע"א

ביום הזיכרון, כולנו מרכינים ראש וזוכרים את כל הנופלים על הגנת המדינה. בכל יום זיכרון, עולה מחדש השאלה, שלא לומר הויכוח, לגבי המחיר שאנו נאלצים לשלם עבור קיומנו במדינה זו. שאלה זו, מראה מצד אחד עד כמה ערך קדושת החיים הוא מרכזי בשיח הישראלי ובחיי העם היהודי, אך מצד שני מראה כי הקשר הבלתי נפרד לכאורה בין עם ישראל לארץ ישראל, בין קיומו של הפרט לבין שיבתו של העם בארצו איננו כה ברור, במיוחד לנוכח המלחמות הקשות והמחיר הגבוה שהן גובות. לכך נוספים האיומים חדשות לבקרים מצד מדינות ערב הקמות עלינו לכלותנו. כל אלו, מעלות את השאלה הקשה, שלפעמים אנחנו נשארים דוממים מולה, ומול הכאב הקשה של המשפחות השכולות: האם כל זה שווה את זה? האם המחיר הוא הכרחי? האם לא עדיף פשוט לקיים חיים נורמליים במקום אחר, במקום להמשיך ולהאחז בחוזקה בחבל הארץ הקשה והדומם הזה?

לשאלה זו, קשה ככל שתהיה, חייבת להיות תשובה ברורה. השורה התחתונה צריכה להיות ברורה לנו בסופו של דבר, על אף כל הקשיים והלבטים, משום שזו מעניקה לנו את יכולת העמידה אל מול האתגרים הנדרשים לנו להגנה על ארצנו, מבית ומחוץ. ללא יכולת לענות באופן חד וברור על שאלה זו, קשה לקיים כאן חברה בת קיימא וצודקת לאורך זמן, שתדע להתמודד עם האתגרים העומדים מולה.

הדרך לענות על שאלה זו, מתחילה לדעתי משאלה בסיסית וקודמת יותר: מה בעצם בנו לעשות כאן? בשביל מה הגענו לכאן בעצם? מתוך היכולת לענות על שאלה זו, נדע גם להשיב על השאלה הקודמת, ולדעת האם המחיר שווה את זה.

אז מה בעצם הסיפור? מדוע קמה מדינת ישראל? לשם מה? האם זהו מהלך הכרחי והגיוני, או שמא הזיה הרפתקנית הגובה מחיר כבד מאזרחי ישראל ושכניה? האם לא מדובר בשפיכות דמים מיותרת של עשרות שנים?
לכל אורך ההיסטוריה של מדינת ישראל, היו קולות מימין ומשמאל שענו באופן חיובי על השאלה הזו. לטענתם, מדינת ישראל היא פרוייקט מגלומני אסור, הנובע מקולוניאליזם כובש מצד אחד, או מתוך התעמרות ויציאה כנגד הציווי האלוהי של 'לא לעלות בחומה' מצד שני. מבחינתם של אלו, משני צידי המתרס, מדינת ישראל נולדה ומתקיימת בחטא, וכל ניסיון להמשיך ולקיים אותה כמדינת הלאום של העם היהודי לא רק שאינו אפשרי, אלא גם שאינו מוצדק מבחינה מוסרית או דתית.

לגבי הטענות הדתיות, קשה לתת תשובה שאינה יוצאת מתוך הלך המחשבה ההלכתי הדתי. ישנה משנה ציונית-דתית סדורה יחסית, אך גם היא אינה דומיננטית מספיק בתוך השיח הדתי, ואינה יכולה בהכרח להתמודד באופן מלא עם האתגר של שיבתנו בארץ. קברניטי הציונות הדתית נאחזים ברעיון קדושת ושלמות הארץ כבסיס דתי-מוסרי להתיישבותנו בארץ, תוך שהם מתבססים על טיעונים משיחיים של אתחלתא דגאולה ומצוות יישוב הארץ, מצווה ד' של הרמב"ן, שאינה מופיעה בקודקס ההלכה היהודית. בכל מקרה שלא יהיה, טיעונים אלו הם חסרי משמעות לציבור שאינו מחזיק בדיעות אלו, ולכן לא יכול לספק הסבר וצידוק ממלכתי לקיומנו כאן.

לגבי הטענות ההומניסטיות החילוניות, המעמידות במרכז את חיי הפרט ואת המוסר האבסולוטי, קשה במבט ראשון לתת תשובה מספקת. אין כל דרך להכחיש כי ערך חיי האדם, והפרט במיוחד, הם הדבר החשוב ביותר, וכי אם נזנח ערך זה, אין כל ערך לקיומנו כאן. אך האם בגלל זה צריך לפרק את המפעל הציוני ולחסל סופית את מדינת ישראל כמדינתו הריבונית של העם היהודי?

התשובה שלי לכך היא חד משמעית לא. זו נובעת מתוך הרעיונות המרכזיים העומדים בבסיס המחשבה הציונית. הציונות, כתנועה לאומית, ביקשה להקים בית לאומי לעם היהודי, בשביל לגאול אותו ממצוקתו הקיומית ולהעניק לו עצמאות פוליטית. בכך היא אינה שונה מאף תנועה לאומית אחרת. אך דווקא מתוך כך, זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל אינה יכולה להיות מוטלת בספק, משום שרק בארץ ישראל ישנה לישראל זכות אבות, המעניקה לו את הלגיטימציה להתיישב בארץ ולהקים את מדינתו הריבונית, גם אחרי 2000 שנות גלות. התיישבות בכל חבל ארץ אחר בעולם לא תהיה בעלת אותה זכות, משום שרק בארץ ישראל לעם היהודי יכולות להיות תביעות טריטוריאליות מוצדקות, ולא בכל מקום אחר בעולם בו אינו התקיים לעולם כעם.

עד כאן המרכיב הנורמטיבי-כללי של הציונות. אך בציונות, בשונה מכל תנועה לאומית אחרת, ישנו מרכיב נוסף, ייחודי, הקשור לייעוד שייעד עם ישראל לעצמו: יצירת חברת מופת, וקיומו של עם נבחר כאור לגויים. רעיון זה, מעורר תרעומת כביכול כלל שיהיה בשל יומרנותו, לא ניתן להתעלם משאיפתו המוסרית והצודקת. לאף עם אחר בהיסטוריה של המין האנושי לא נודע תפקיד כזה. כל עם ועם שאף להתקיים רק משום זכותו הטבעית וההיסטורית, אך לא מתוך שאיפה נוספת מעבר לכך. בכך לעם היהודי שמור תפקיד מיוחד בהיסטוריה, שספק אם היה כמוהו מבחינת שאיפתו אי פעם.

מכאן, נשאלות שתי שאלות: האם השאיפה לקיומה של חברת מופת ואור לגויים היא מוצדקת באופן כללי, והאם יש לעשות זאת דווקא בארץ ישראל? האם צריך בכלל לקיים חברת מופת בעולם? האם השאיפה הזו היא בכלל במקום? והאם לא ניתן לקיים ולהגשים שאיפה זו במקום אחר? אחרי הכל, קיומנו כאן הוא קשה מנשוא, וגובה מחיר כבד, גם מאיתנו וגם משכנינו.

לגבי השאלה הראשונה, התשובה שלי היא חד משמעית כן. עולם ללא עם השואף לחברת מופת הוא עולם ירוד יותר מבחינה מוסרית, שבו כל עם, ואולי גם כל אדם, חושב בעיקר, אם לא רק על עצמו. בשביל לקיים את העולם כישות אחת, כרקמה אנושית אחת חיה, חייב להיות קיום לרעיון של אחדות וצדק אוניברסאלי, המחזיקה בו לפחות קבוצה מסוימת, קטנה ככל שתהיה. מהיכרותי הדלה, לא נראה לי כי ישנה קבוצה מתאימה יותר לכך מאשר העם היהודי, עקב העובדה כי רעיון זה נטוע היטב בתוך המקורות הדתיים וההיסטוריים שלו, מהתנ"ך ועד הרמב"ם.

לגבי השאלה השנייה, התשובה כאן היא כבר מורכבת יותר. אך בשביל לענות עליה, צריך לבחון את הקשר בין קיום מוסרי של חברה לקיום טריטוריאלי שלה. לכאורה, בשביל לקיים חברת מופת, כל מה שצריך לעשות זה לנסח קוד מוסרי תקף וכולל ליחסים בין אדם לחברו, ולדבוק בו באופן מלא ושלם. אך האם כך הדבר? לדעתי, לא ניתן לנתק בין התנהגות מוסרית לבין קונטקסט היסטורי. אדם וחברה החיים במקום המנותק מהשורשים ההיסטוריים שלהם, יתקיימו בהכרח לדעתי במצב של תודעה מוסרית חלקית, משום שתחושת החובה המוסרית מבוססת בין היתר על הזיקה לטריטוריה, שמתוכה עולה גם תחושת הרצון והחובה לקיום של אחריות מוסרית בתוך טריטוריה זו. ללא אותו חיבור לטריטוריה, לא יכולה להתקיים באופן מלא תחושת החובה ההיסטורית, ומכאן גם תחושת החובה המוסרית. המוסר אינו מתנהל בעולם טרנצנדנטי מנותק מתוכן, אלא בתוך חברה בעלת תודעה, קשרים ומסורת מסוימים, ממנה גם נגזרים כללי המוסר שלה.

עם שאינו יודע את עברו, כמו שכבר אמר לנו יגאל אלון, ההווה שלו דל ועתידו לוטה בערפל. במצב זה, לא רק כי לא תהיה ברורה הסיבה להמשך שהייתנו בארץ, אלא גם ואולי בעיקר לשם מה אנחנו נמצאים כאן. לא רק מדוע אנחנו נמצאים כאן, אלא גם בשביל מה? במצב כזה, מצד אחת תתערער תחושת צדקתנו ההיסטורית, ומצד שני חובתנו המוסרית. קיומנו בארץ יהפוך ללאומנות מנותקת חובה מוסרית מצד אחד, ומצד שני לאינרציה חסרת משמעות ותוכן אמיתיים. במצב כזה, הפרוייקט הציוני, ששואף כאמור לא רק לדאוג לעתידו של העם היהודי, אלא גם לעתידו של העולם כולו, יקרוס.

מכאן, שקיומנו בארץ אינו רק תולדה של זכות, אלא גם של חובה מוסרית. רק בארץ ישראל עם ישראל יכול באופן מלא לקיים את שאיפתו המוסרית לאחדות אוניברסאלית, שתביא באחרית הימים לשלום עולמי, כמו שמופיע בחזון נביאי ישראל. ללא ארץ ישראל, עם ישראל יאבד את תפקידו הייחודי כמעצב רעיון האחדות המוסרית בין כל הנבראים, הנובע מתוך האמונה באחדות האלוהים. במצב כזה, העולם כולו ישא באחריות לתוצאות עתידו, וללא סיפור מכונן זה ספק אם יוכל העולם להיות צודק באמת.

מצד שני, כמובן שאחריות זו לגורל העולם מחייבת אותנו לא רק לשמור על צלם אנוש ואלוהים, אלא גם להנחיל אותו לכל שאר האומות. בשביל להיות אור לגויים, ראשית עלינו להיות אור לעצמנו, ולקיים בתוכנו חברת מופת צודקת, מוסרית ושפויה.

לדעתי, לסיכומו של דבר, לא ניתן לנתק בין זכות הקיום של עם ישראל בארצו, לבין עצם מחויבותו לקיומה של חברת מופת צודקת, שהיא הבסיס לחזון האור לגויים, לשמו בעצם באמת התכנסנו.

ביום הזיכרון, אנחנו מזכירים לעצמנו את הייעוד הזה שלקחנו על עצמנו, ועל כך שאכן לחייהם ולדמם של הנופלים יש ייעוד גבוה יותר, ושאכן דמם אינו נשפך לשווא. מתוך כך, אנחנו מזכירים לעצמנו את החובה לשמור על צדקת דרכנו ועל טוהר הנשק, שבלעדיו כל קיומו של המפעל הציוני, ומדינת ישראל בכלל, מוטל בספק ותלוי במקריות הקיום האנושי באזורנו, שהאירועים האחרונים מלמדים אותנו כי לא ניתן לסמוך עליו כבסיס להתנהלות. מדינת ישראל לא יכולה להיות מבוססת על ספקולציה בטחונית היכן יהיה ליהודים בטוח יותר לחיות, משום שהתשובה לכך אינה בהכרח ארץ ישראל, בוודאי שלא בימינו. התשובה, כאמור, חייבת להגיע ממקום מוסרי, המשלבת את ערך קדושת החיים עם זיכרון הנופלים.

במותם ציוו לנו את קדושת החיים. יהי זכרם ברוך

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 7 תגובות

קטמון-ירושלים: ויכוח על מהותה של קבוצה

שלום לכולם,
אני לא חסיד גדול של העיסוק האובססיבי בשאלת הפועל-ס.א.ד.ר ושות', אבל חשבתי לחלוק איתכם מחשבות בעקבות שיחה של מספר אוהדים (ואני ביניהם) עם סלמן עמר אתמול בטורניר 'כובשי קטמון'.

באופן כללי, בכל ויכוח יש את העניין המהותי עליו רבים, ואת העניינים הנלווים לו, שהם תולדות שלו. בויכוח המתמשך הנ"ל, העניין המהותי הוא בשאלה: למי שייכת הקבוצה? לאוהדים או לבעלים? בבסיס הויכוח הזה עומדת שאלה מהותית של הגדרה: מהי קבוצה? מתוך השאלה הזו עולה הויכוח למי שייכת הקבוצה, ולכן גם התשובה לשאלה הזו עוברת דרך הניסיון להגדיר מהי קבוצה.

קבוצה מוגדרת (עפ"י ויקיפדיה) כ'התארגנות של אנשים שמקיימים ביניהם יחסי גומלין יציבים. קבוצה אינה אוסף של אנשים מקריים שהתאספו יחד, אלא, התפתחותה של קבוצה תלויה בכך שיש לחברי הקבוצה מאפיינים משותפים ההופכים אותם לכאלה. מאפייני הקבוצה יכולים לכלול: מטרות משותפות, תלות הדדית, נורמות (תרבותיות או אחרות) משותפות או זיהוי קבוצתי. זיהוי קבוצתי פירושו, שהקבוצה רואה עצמה ככזו, וכי לחברי הקבוצה יש זהות והרגשת שייכות לקבוצה'. כלומר, קבוצה היא אוסף של אנשים שמקיימים ביניהם יחסים הדדיים המבוססים על הסכמות ומאפיינים משותפים. קבוצה היא אינה דבר העומד באופן אובייקטיבי בזכות עצמו, בעל קיום עצמאי, אלא דבר התלוי בהסכמת החברים בה. כל עוד החברים מסכימים שקיימת קבוצה, היא קיימת.

לפיכך, קבוצה היא מוסכמה חברתית, בדיוק כמו מדינה, תנועה או ארגון. הקבוצה היא רעיון ששותפים אליו כמות מסוימת של אנשים המאמינים בו. מכאן, שהקבוצה אינה שייכת במובן הפשוט לאף אחד מהם. היא מתקיימת מתוך העובדה שהם מסכימים ביניהם על עצם זכות קיומה, וברגע שזה נגמר, לקבוצה כבר אין קיום מעבר לכך. לפיכך, לא יכולים באופן מהותי להיות 'בעלים' לקבוצה. מה שכן יכול להתקיים הוא מצב בו אדם אחד או יותר, בהסכמת החברים, הופך ל'בעלי הקבוצה', כלומר למישהו בעל סמכות עליונה וחשובה יותר מאשר לשאר החברים בה. עם זאת, בעלות זו היא רק פרי מוסכמה חברתית, וגם אם היא בעלת תוקף משפטי, תוקף זה כפוף להגדרות ולהסכמים של מנסחי החוקים ומקבליהם. כלומר, הקבוצה 'שייכת' לאדם זה או אחר רק מתוקף הסכמה, אך כאשר הסכמה זו מופרת, ניתן לקרוא תיגר על שייכות זו. בקבוצת כדורגל, מיהם חברי הקבוצה אשר קיומה מותנה בהסכמתם? זוהי מהות המחלוקת כיום: האם אלו האוהדים, או שמא הבעלים?

לעניינינו, קבוצת הפועל ירושלים נקנתה ע"י יוסי סאסי, בהסכמת בעליה הקודמים, קרי ההסתדרות, שהפך לבעליה החוקיים. מהלך זה נעשה בהסכמה שבשבתיקה של האוהדים, אי שם בראשית שנות ה-90', ולכן אין דרך לערער על כך שהקבוצה נמצאת בשליטתו המוסכמת, גם אם נעשים בה דברים קשים ופוגעים. לאף אחד כיום אין את הסמכות לערער על שליטתו הרשמית של יוסי סאסי בהפועל ירושלים. הבעיה היא שכאשר סאסי קיבל את השליטה בקבוצה, מעמדם של האוהדים כחברי הקבוצה המוסכמים לא היה מוסדר. הקבוצה הוגדרה עפ"י אוהדיה כשייכת להסתדרות, שהתיימרה לייצג את האוהדים כגוף היציג של פועלי ארץ ישראל, האמור לייצג את כלל ציבור הפועלים, וציבור האוהדים כחלק מכך. בפועל, לאוהדים לא היה ייצוג ממשי בקבוצה, וקולם בעניין לא נשמע.
כתוצאה משליטתו של סאסי בקבוצה, ושותפו\יריבו ויקטור יונה, ואחרים, נוצרו בקבוצה תהליכים המנוגדים ל'רוח' הקבוצה. רוח הקבוצה, או דרכה, ערכיה המכוננים וכ'ו, הם מושגים שנובעים מכך שהקבוצה בנויה על הסכמה חברתית של אנשים, ומאחר ולאנשים יש ערכים, דרך ורוח בה הם דוגלים, כך גם לקבוצה. החברים בקבוצה, או האוהדים במקרה זה, מאמינים כי הדרך שהותוותה להפועל ירושלים מנוגדת למהלכיו של יוסי סאסי בה. מכאן, ששליטתו המוסכמת של סאסי בקבוצה נוגדת את הערכים המוסכמים של האוהדים בקבוצה, מאחר ולדעתם עיקר עניינו הוא רווח אישי, בעוד שעיקר עניינם של האוהדים הוא הרוח, הרעיון והמסורת העומדת בבסיס הקבוצה.

ערכים אלו, שלא הובהרו באופן מסודר עד לפני כמה שנים, נתפשו (ועדיין נתפשים) כחשובים ומהותיים יותר לקבוצה מאשר שליטתו של סאסי בה. מאחר ונוצר פער גדול בין תפישתם של רוב האוהדים את מהות הקבוצה, לבין תפישתו של יוסי סאסי את מהות הקבוצה כדבר שונה לחלוטין, נוצר צורך בקרב האוהדים לקום ולעשות מעשה שיחזיר לקבוצה את התנהלותה בהתאם לדרך בה האוהדים מאמינים ורואים לנכון.

מאחר ולמעשה הקבוצה, כישות מופשטת, אינה שייכת לאף אחד (ראה לעיל), והיחסים בין סאסי לבין האוהדים, המגדירים את מהות השליטה של סאסי בקבוצה ואת ההסכמה בינו לבין האוהדים מעולם לא נוסחו והוגדרו, ניתן לטעון כי ברגע שרוב האוהדים מסרבים לקבל את שליטתו של סאסי בקבוצה, ניתן לחלוק על מצב זה בנקל. וכך האוהדים ניסו לערער את שליטתו של סאסי\יונה בקבוצה במשך השנים, ניסיון שהצליח באופן חלקי ביותר, וכשל לדעת רוב האוהדים בסופו של דבר, מה שהוביל להקמתה של הפועל קטמון.

מאחר ורוב האוהדים המגדירים את עצמם כחברי קבוצת הפועל ירושלים החליטו והסכימו ביניהם בשלב מסוים כי לא ניתן להמשיך במצב הקיים בקבוצה לנוכח אותו פער בין תפישתם את הקבוצה לבין זו של סאסי, הוחלט לעשות מעשה שיערער סופית את ההסכמה שעליה הייתה בנויה הקבוצה. לצורך כך, הוחלט לנסות ולקנות מסאסי את חלקו בקבוצה, כלומר לשנות את ההסכמות בינו לבין האוהדים באמצעות מוסכמה חדשה לגבי השליטה בקבוצה. מאחר ומהלך זה לא צלח, הוחלט לבסוף על הקמתה של קבוצה חדשה, שתבטא את רוח, ערכי ודרך הקבוצה בצורה טובה ומדויקת יותר לדעת רוב האוהדים. כלומר, נוצרה הסכמה חדשה בקרב האוהדים שהביאה לשינוי ההסדרים ביניהם על בסיס ההבנה כי הקמתה של קבוצה חדשה תבטא את הערכים וההסכמות בהם הם מאמינים באופן מלא יותר. רעיון זה מופיע גם בשם הקבוצה החדשה שהוקמה, 'קטמון', שמבטא לדעת האוהדים את רעיון המשכיות המסורת ההיסטורית, שנקטעה לדעתם בעקבות שליטתו של סאסי בקבוצה. שם זה מבטא את שאיפתם של האוהדים להחזיר את הקבוצה לשורשיה הרעיוניים וההיסטוריים, שנגדעו ממנה לדעתם בעקבות המצב הקיים.

למהלך זה, על אף שנעשה על דעת רוב אלו הרואים את עצמם כבעלי העניין בקבוצה, קרי האוהדים, ישנן השלכות לא פשוטות, איתן אוהדי הקבוצה מתמודדים עד היום, ויש לתת עליהן את הדעת:

א. הכפילות הזהותית- פרישתם של אוהדי הפועל ירושלים והקמתה של הפועל קטמון הובילה למצב בו יש כפילות בהגדרה מהי הפועל ירושלים.
מצד אחד, הפועל ירושלים הישנה ממשיכה להתקיים, זוכה לתמיכתם של חלק מהאוהדים, העירייה, מדינת ישראל (באמצעות ההתאחדות לכדורגל) וכ'ו, וממשיכה לשאת את השם המקורי, 'הפועל ירושלים' בתוספת 'ס.א.ד.ר', שמבטאת את רעיון שליטתו של סאסי בקבוצה. כל אלו המשיכו להתקיים גם לאחר שהוקמה הפועל קטמון. מהלך הקמתה של הפועל קטמון אומנם זעזע את אמות הסיפים ואת המוסכמות המקובלות לגבי הקבוצה בקרב אוהדיה, אך לא לחלוטין. הקבוצה המשיכה, ועדיין ממשיכה להתקיים כהסכמה של קבוצה מסוימת של אנשים.
מצד שני, רוב האוהדים של הפועל ירושלים מסכימים ביניהם כי הקבוצה החדשה, הפועל קטמון, מבטאת באופן מדויק ומלא יותר את מהות הקבוצה המקורית. מכאן, שלדעתם הם בעצם הפועל ירושלים המקורית, משום שהם מבטאים באמת את ערכי, רוח ודרך הקבוצה, ומאחר וקיום הקבוצה תלוי אך ורך בהסכמת חבריה, יש בכך הוכחה לטענה כי הגדרתם מחדש את התשובה לשאלה 'מהי הפועל ירושלים' היא נכונה ומדויקת יותר, על אף הכפילות הכרוכה בכך.

לטענת הכפילות טוענים אנשי קטמון כי הם 'הפועל ירושלים האמיתית', כלומר שלמעשה זהות הקבוצה אינה נובעת או מבוססת על בעלי הקבוצה, אף אם הם מוסכמים, אלא על האוהדים. בטענה זו הם מבקשים לבטל את הכפילות שנוצרה בין 'הפועל שברוח' לבין 'הפועל שבגוף', מתוך הנחה כי הרוח חשובה יותר מהגוף, וכי הגוף למעשה אינו יכול להתקיים ללא הרוח. טענה זו טעונת בירור יסודי ועמוק יותר.

במסורת הדואליסטית שבין רוח וחומר, גוף ונשמה, צורה ותוכן, הקיימת מזה אלפי שנים במחשבה המערבית, ברור לכל כי ישנה תלות חזקה של השני בראשון: הגוף לא יכול להתקיים ללא הנשמה, הצורה ללא התוכן, החומר ללא הרוח וכ'ו. מכאן, שאם הפועל קטמון מבטאת את רוח הקבוצה, אך לא את הצורה שלה, משום שהצורה הייתה ונשארה הפועל ירושלים, האפשרות הסבירה היא כי הפועל ירושלים תאלץ להפסיק להתקיים בשלב מסוים, עקב העובדה כי הרוח שלה נטשה אותה ומתקיימת בלעדיה. גם טענה זו טעונה בדיקה יסודית יותר.

האפשרות השנייה בניגוד בין החומר לרוח היא זו: הסכמנו כי החומר לא יכול להתקיים ללא הרוח, אך האם הרוח יכולה להתקיים ללא החומר? על אפשרות זו ישנה מחלוקת במחשבה המערבית. יש כאלו הטוענים שכן, אך ברור לכל כי בעולם הנוכחי בו אנו חיים, אין לכך כל משמעות. הרוח זקוקה לחומר בשביל להתקיים בעולם, ולכן גם אם הנשמה עזבה את הגוף הישן, היא חייבת בגוף חדש בשביל להמשיך להתקיים, אם היא חפצה בכך.
המהלך שהביא להקמתה של הפועל קטמון מוכיח כי אכן זה המצב. מתוך הרוח של הקבוצה צמח לו גוף חדש, המבטא באופן טוב ומלא יותר לדעת האוהדים את רוח, ערכי ודרך הקבוצה, ובו מתקיים ניגוד חריף הרבה פחות לא רק בין האוהדים לבעלי הקבוצה, אלא גם בין המהות, התוכן, הרוח, של הקבוצה לבין הצורה, המבנה והגוף. זאת מתקיים באמצעות המבנה של הגוף החדש, הבנוי על רעיון קבוצת האוהדים, קרי הבעלות המוסכמת של האוהדים על הקבוצה.

ב. רעיון קבוצת האוהדים- רעיון זה אינו רעיון חדש בעולם הכדורגל ובכלל, אך הוא חדש לאוהדי הפועל קטמון. במהותו של רעיון זה עומדת הטענה כי לאוהדים צריכה להיות לא רק אמונה בדרך וברוח של הקבוצה, אלא גם ביטוי מעשי וחוקי לאמונה זו. רעיון השליטה של האוהדים בקבוצה מבטא את הגישה לפיה אם לכולם ישנה בעלות על הקבוצה, למעשה לאף אחד אין בעלות הקבוצה. מכאן, שלא יכול להיות מצב בו אדם אחד או יותר מוגדרים כבעלי הקבוצה, בעוד שהשאר לו. באופן פרדוקסלי, דווקא הבעלות המלאה של האוהדים על הקבוצה מבטלת את בעלותם על הקבוצה, מעצם ביטול רעיון הבעלות על הקבוצה של אדם זה או אחר, אחד או יותר.

רעיון קבוצת האוהדים ממחיש לדעת האוהדים כי אכן הקבוצה 'שייכת' לאוהדיה, אך בפועל היא תולדה של הסכמה חברתית, ולא של הגדרה חוקית כזו או אחרת. לרעיון זה ישנו ביסוס רוחני, בהתבסס על הדברים שאמרנו לעיל, אך הוא בעייתי מבחינה רשמית, משום שגם הבעלות החוקית של אדם מסוים על קבוצה הוא תלוי מוסכמה חברתית, וכל עוד החברה מסכימה כי אדם מסוים יכול ורשאי להיות בעלים של קבוצה מסוימת, הוא מוגדר ככך, על אף שהדבר לא מוסכם בהכרח על רוב האוהדים בקבוצה. רעיון זה אמור למעשה לבטל את האנומליה שהייתה קיימת בהפועל ירושלים בין הבעלים לבין האוהדים, ולמנוע מצב בו מקרה שכזה יחזור גם בקבוצה החדשה, מהלך שיתברר לכן לבסוף כמיותר.

מכאן אנחנו חוזרים לרעיון הפיצול- אם ההסכמה החברתית המאפשרת לסאסי לשלוט בקבוצה אינה עולה בקנה אחד עם רצונם והסכמתם של אוהדי קטמון, יש לקיים קבוצה אחרת שתעשה זאת. המחירים של רעיון זה, מבחינת ההסכמה בין האוהדים לבין עצמם, ומבחינת הקושי להסביר מהלך זה כלפי חוץ, אינם ניתנים לביטול או לערעור, על אף שהם יכולים להיות מוצדקים לדעת חברי הקבוצה.

ג. ההמשכיות ההיסטורית- רעיון הפועל קטמון, גם אם נוסד רק כחלופה לרעיון ההשתלטות על הפועל ירושלים, צובר במשל השנים קיום עצמאי. לאחר חמש שנים של קיום הקבוצה, רעיון ההשתלטות על הקבוצה ה'מקורית' הולך ופוחת, במיוחד לנוכח ההצלחה היחסית של הפועל ירושלים, המוכיחה בינתיים יכולת קיום עצמאית, על אף הזעזועים שעברה והעובדה כי רוב אוהדיה המסורתיים אינם תומכים בה. לנוכח עובדה זו, בשילוב המצב שאינו מאפשר מיזוג אפשרי בין הקבוצות בעתיד הקרוב, לטענת אוהדי קטמון, יש למצוא הצדקה לקיומה העצמאי של הפועל קטמון, שאינו מבוסס רק על היכולת להשיג שליטה מחודשת בגף הישן, הפועל ירושלים. זאת משום שבמצב הנוכחי לא ברור עד מתי תאלץ הפועל קטמון להתקיים בגוף שונה מהגוף המקורי ממנו יצאה, בין אם תהיה זו הפועל מבשרת או גוף עצמאי.

שלושת הגורמים הללו: הפיצול הזהותי, קבוצת האוהדים וההמשכיות ההיסטורית, מעלות שאלות שקשה, אך הכרחי, להתמודד איתן, בשביל לקבוע האם להפועל קטמון ישנה זכות קיום כקבוצה עצמאית. אוהדים מסוימים רואים מהלך זה כ'בגידה', משום שהם מזהים באופן חד משמעי את הגוף הספציפי של הפועל ירושלים עם הנשמה שלה, קרי שהנשמה של הפועל ירושלים, גם אם היא אכן קיימת אך ורק בהפועל קטמון, לא יכולה למעשה להתקיים בשום גוף אחר זולת גופה המקורי. רעיון זה גם הוא טעון בדיקה ועיון, במיוחד לנוכח העובדה כי הפועל קטמון ממשיכה להתקיים לאורך זמן גם ללא זהות הגוף המקורי, ולאור ההצלחה הגדולה לה היא זוכה בשנים מאז הקמתה (מבחינת פרסום, כמות אוהדים והצלחה מקצועית), הגדולה משמעותית באופן יחסי לזו של הפועל ירושלים.

לנוכח הפיצול הנזכר לעיל, נראה כי לא הפועל ירושלים, ולא הפועל קטמון, יכולות לטעון באופן חד צדדי לצדקת דרכם. מחד, הפועל ירושלים ממשיכה לתפקד לכאורה ללא רוח, וגם אם מדובר בעניין של זמן, וכל עוד היא לא תחדל להתקיים באופן רשמי, לא ניתן לטעון שהיא לא יכולה לתפקד ללא רוח האוהדים. מאידך, הפועל קטמון ממשיכה להתקיים ללא הגוף של הפועל ירושלים, ובכך מוכיחה כי הקיום הגופני שלה לא תלוי בהכרח בגוף המקורי. כלומר, שאין זהות מוחלטת וחד משמעית בין הגוף לנפש הספציפיים.

נראה כי שתי הדוגמאות לעיל מפריכות את הטענות הקלאסיות בקשר ליחסי גוף ונפש לגבי מקרה זה. מכאן, ניתן להסיק מספר מסקנות:

א. הפועל ירושלים תוכל להמשיך להתקיים לאורך זמן גם ללא הרוח של קטמון. לפיכך, מתוך הנחה כי לא הגיוני שגוף יתפקד ללא רוח, ניתן להניח כי עדיין חיה וקיימת רוח מסוימת בהפועל ירושלים, גם אם במימדים והיקפים קטנים יותר, הבאה לידי ביטוי באנשים הממשיכים לתמוך בקבוצה: שחקנים, אוהדים, מנהלים ובעלים.

ב. הפועל קטמון תוכל להמשיך להתקיים לאורך זמן ללא הפועל ירושלים. מכאן, שיש לחשוב מחדש האם העיסוק בשאלת החזרה לגוף המקורי הוא הכרחי, או אפילו רצוי. נשאלת השאלה האם במצב הנוכחי, או בכלל, חזרה של הרוח של הפועל קטמון אל הגוף של הפועל ירושלים הוא מצב רצוי או ראוי. אלו הטוענים שלו, מבססים את טענתם על העובדה כי מהלך כזה יוביל למעשה לדעיכתה של הרוח שנבנתה בעמל רב מחוץ להפועל ירושלים והתפתחה באופן משמעותי, וחזרה שלה לגוף המקורי של הפועל ירושלים יפגע בה באופן משמעותי, משום ששוב הגוף יבגוד בנפש, וכל המאמץ יהיה לשווא.

לשתי האופציות הללו אין תשובה מוחלטת לדעתי. שתיהן מעלות בעייתיות לא מעטה ביחס לדילמת הגוף-ונפש כפי שפרסנו כאן, ובצורה בה היא באה לידי ביטוי במקרה הנ"ל. יכול להיות כי העובדה שמצב הנוכחי סותר בדברים מסוימים את החלוקה הדואליסטית, מחייבת אותנו לזנוח מודל מחשבה זה ולחשוב על הפועל ירושלים והפועל קטמון לא במונחים דואליסטיים מנוגדים, אלא במונחים הרמוניים, שלמים יותר. אולי ניתן לא כדאי להגדיר את היחסים בין הקבוצות לא כרוח היוצאת מהגוף מעצם האילוצים הנוכחיים, דבר המוביל אותנו לויכוח הבלתי נמנע והקשה לגבי הלגיטימיות והנחיצות של מהלך זה, הגובה גם מחירים גבוהים לכל הדיעות, גם אם הוא מוצדק בסופו של דבר. במקום זה, אפשר להגדיר את היחסים בין הקבוצות כבן הפורש ממסגרת אביו, משום ששם הוא לא מרגיש שהוא יכול להיות נאמן למסורת אבותיו, משום שלדעתו אביו אינו ממלא באופן מהותי את אותה מסורת המשפחתית, בניגוד לבן שכן עושה זאת. צורת תיאור של יחסים אלו היא פחות מכאנית, ויותר נראטיבית במהותה, ואולי יכולה להתאים יותר ל'סיפור' שאוהדי הפועל קטמון מספרים לעצמם באמצעות מהלכיהם.

בכל מקרה, ברור לכל כי אימוץ של זהות, ודרכו סיפור של קבוצה לעצמה, היא הדבר החשוב באמת במקרה זה, והוא הדבר המחזיק את הקבוצה כקיימת, ולא ויכוח על עובדות היסטוריות כאלה או אחרות, שבדרך כלל מסתיים במחלוקת בלתי ניתנת לגישור. כל עוד תתקיים קבוצה גדולה ומשמעותית של אוהדי הפועל קטמון אשר ימשיכו לספר לעצמם את הסיפור של עצמם, ושל קבוצתם, באופן שהם יכולים להמשיך להאמין ולדגול בו, הקבוצה תמשיך להתקיים. השאלה כמה זמן דבר זה יוכל להמשיך נשארת בעינה, ותלויה בגורמים שונים היכולים להשפיע עליה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת